קצת ענווה לא תזיק גם לראש הממשלה

האות אלף שמופיעה בתחילת ספר ''ויקרא'' נכתבת על-פי המסורת בגודל מוקטן משאר אותיות התורה. פרשנים ודרשנים ציינו שהקטנת האלף מבטאת את רצונו של משה להקטין עצמו ולברוח מן הכבוד. במיוחד ידועים דברי ''בעל הטורים": "שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר', כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה". רעיון זה עולה בקנה אחד עם הצטיינותו האופטימלית של משה רבנו, שהתורה העידה עליו: "והאיש משה ע?נ?ו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). נראה שהענווה מתבטאת דווקא בהקטנת האות אלף, שכן אות זו מבטאת את האני של האדם, ומשה התאפיין בהקטנת האני ובצמצום האגו באופן מיוחד במינו.

מידת הענווה נחשבת במקורותינו למידה המעולה ביותר (עבודה זרה כ, ב), והרמב"ם כתב שבניגוד לכל המידות בהן יש ללכת בדרך המיצוע, הרי שבעניין הגאווה והענווה צריך להתרחק עד לקצה. לדבריו, האדם צריך "שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבינו עניו מאד ולא נאמר עניו בלבד, ולפיכך צוו חכמים (אבות ד, ד) מאד מאוד הוי שפל רוח" (הל' דעות ב, ג).

אולם, כבר בספר "שמות" נאמר ש-ה' קרא למשה: "ויקרא אליו ה' מן ההר", ושם האות אלף מופיעה בגודל רגיל. מדוע שם לא הופיעה אלף זעירה? נראה לי שהסיבה לכך היא שבספר ''שמות'' משה נקרא לעלות להר סיני בתור מנהיג עם ישראל, וכמנהיג היה עליו להתגבר על מידת הענווה, ולבוא כאישיות מכובדת, עם אלף גדולה ומוצקה. מנהיגי העם אמורים להתנהג בענווה בחייהם האישיים, אך בתפקידם הציבורי הם אמונים על כבודה של האומה כולה, ולכן הם נדרשים לגלות לעיתים קרובות גאווה לאומית, תקיפות ועמידה על כבודם.

האתגר להבחין בין מקרים בהם המנהיג נדרש לגלות ענווה לבין מקרים בהם עליו לבצר את כבודו ומעמדו הוא אתגר קשה ביותר. שאול המלך, שדמה למשה רבנו במידת הענווה, נכשל בכך. המדרש בפרשתנו מתאר כיצד הוא ברח מן השררה ונחבא אל הכלים, אך דווקא משום כך השררה רדפה אחריו, והוא נבחר למלך (תנחומא, ויקרא, ד).

אבל, שאול כשל לבסוף מפני שהמשיך לנהוג בענווה יתרה גם במסגרת תפקידו כמלך. כאשר "בני בליעל" זלזלו בו ואמרו: "מה יושיענו זה?! ויבזהו, שאול החריש ולא הגיב" (שמואל א' י). על כך אמרו חז"ל: "מפני מה נענש שאול - מפני שמחל על כבודו" (יומא כב, ב). בהמשך, שאול נכנע לעם כשחמל על אגג מלך עמלק ועל הצאן, ושמואל הוכיח אותו על הענווה המוטעית שלו: "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה, וישימך ה' למלך על ישראל" (שמואל א', טו, יז, י). שאול יישם את תכונת הענווה במהלך תפקודו כמלך, וכך היא נהפכה לו לרועץ.

בעקבות הבחירות נדרשו ראשי כל המפלגות להתמודד עם מבחן הענווה. מי שכשלו חשפו בפני הציבור האם יש להם מודעות עצמית לכישלונם ונכונות להתמודד מתוך ענווה עם השחיקה בכוחם. אלה שהצליחו גילו בדבריהם האם הם זוקפים את כל ההצלחה לזכותם או מפרגנים גם לאחרים? האם הם זחוחי דעת ושיכורי כוח, או שהם ניחנים בכובד ראש ובהרבה חשש וזהירות לאור האחריות הרבה והאתגרים הקשים בפניהם הם ניצבים עתה.

מבחן הענווה חשוב במיוחד למי שנבחר שוב להוביל את מדינת ישראל. יש כנראה רוב בעם שמתרשם מיכולתו לעמוד בזקיפות קומה ובתקיפות על כבוד האומה והמדינה. אולם אזרחי ישראל רוצים לראות במקביל גם את מידות הענווה והצניעות במה שנוגע לחייו האישיים.

יתר על כן, גם בשדה העשייה על המנהיג להצטייד ביותר מקורטוב של ענווה. פרשתנו מדברת גם על חטאי מנהיגים ולגבי הנשיא נאמר: "א?ש??ר נ?ש??יא י?ח?ט?א" (ד, כב). בספר ''הזוהר'' מודגש שבעניין הנשיא לא נאמר "אם יחטא" כפי שנאמר לגבי הכהן הגדול, אלא "אשר יחטא". הכוח והמעמד, ותחושת אני ואפסי עוד עלולות להוביל מנהיגים למעידות, וכשהשעה משחקת לאדם, הוא עלול לפעול מתוך הרגשה שהציבור נותר בו אמון עיוור, ולעשות טעויות שאין מהן חזרה.

גם אנשים מן השורה צריכים להבחין היטב מתי עליהם לנהוג בענווה, ומתי היא עלולה להיות מיותר ומזיקה. ענווה שלא במקומה עלולה למנוע מאנשים ליטול על עצמם אחריות ותפקידים, היא עלולה לגרום להורים להתעלם ממעשי ילדיהם מתוך חוסר החשבה עצמית, או למנוע מאדם תורה ומעשים טובים, מתוך מחשבה שהוא אינו ראוי להם. האלף של מידת הענווה היא לדעת מתי להקטין את האלף שלנו, ומתי לאלף את עצמנו להשתמש בו במלוא העוצמה.