בדיחה פופולארית על החינוך המשלב מספרת על שיעור תורה באחת הכיתות הנמוכות. המורה מספרת על נוח והתיבה, והיא פונה לילדים ושואלת : מי יכול לספר לי, איך ידעו החיות שצריך להגיע לתיבה של נוח כדי להינצל?
אחד הילדים ממהר להצביע.
"כן אריאל. איך ידעו החיות?" והילד עונה לה בביטחון גמור: "אלוהים אמר להן!"
- "יפה, אריאל" עונה המורה "תשובה מצוינת, אבל מה נגיד ליואבי שלא מאמין באלוהים?"
יש משהו בבדיחה הזאת. החינוך הדתי-חילוני הוא תרגיל אין סופי באקרובטיקה. יש משהו חנוני להחריד - מאלף ומרתק או מייגע ועקר, הכל בעיני המתבונן - בצורך להתחשב כל הזמן ומכל הכיוונים. יש משהו לא כל כך מכאן בהתעקשות של מאות משפחות לבסס את חינוך ילדיהן על ההכרה בכך שלידי יושב מישהו שחושב אחרת, וימשיך לחשוב אחרת. והוא חי וקיים. והוא כאן להישאר. ולא. הוא לא עומד להיכחד, או להתבולל, או לעוף לנו מהעיניים.
נהוג לטעון שאם הבדיחה לא היתה על הילדים שלנו, אז היינו צוחקים. אבל ההלצה הזאת היא בדיוק על הילדים שלי, ובכל זאת היא מוציאה ממני חיוך. נכון, יש משהו מצחיק בהתפתלות הבלתי נמנעת של החינוך הזה. אבל כמי שגדל בממ"ד החד מימדי, ולמד על בשרו כמה הדרך הישרה עשויה להיות עקומה, בחרתי לשלוח את הילדים שלי לחינוך המשלב. אנשים חכמים שאני מעריך חושבים שמדובר בהרפתקה בלתי אפשרית. אני אישית חושב שאי אפשר אחרת.
השאיפה לשוויון קצת מעיקה. כבר מהגן כל ילד יודע לשייך את עצמו לקבוצה הדתית או החילונית. בבית הספר קשת קוראים לזה "קבוצת תפילה" ו- "קבוצת מפגש", והפרידה הסמלית הזאת בבוקר היא סמל זהות. זה מאוד מעסיק אותם, וילדי נהגו להטריח אותי ואת הסביבה בשאלת "דתי או חילוני?" על כל דמות קולנועית, ספרותית או תנ"כית שנתקלו בה. משה היה דתי? ופרעה? יהודה המכבי? ומה עם אלוהים? והנה הבחנה: בילדותי נהגנו לשאול האם אלוהים מנצח את מאצ'יסטה, או יכול לברוא אבן שלא יוכל להרים. הילדים שלי, המשולבים, שאלו האם הוא דתי או חילוני. קשה לי להכריע איזו מהתיאולוגיות האינפנטיליות חביבה עלי יותר.
הילדים שלי מתחנכים בבית הספר "קשת" כי ההורים שלהם חושבים שהחילונות היא זרם ביהדות. הזרם החשוב ביותר בעת החדשה, והוא בתוך היהדות ובתוכנו וצריך ללמוד אותו ואיתו. הם הולכים ל"קשת" כדי שלא יילכו בדרך השלילה, ולא יתפתו לבסס את זהותם היהודית שלהם על הנחות כוזבות משמיצות ופחדניות, שממילא לא מחזיקות מים. הם משכימים בבוקר לעוד יום של חינוך משלב כי החיים שלהם ממילא משולבים. אבל החיים של מי לא?
יש אמנם אגפים מוחלטים בעם הזה. מה שנהוג לכנות במילה העברית, הכל כך סמלית - "גמור". יש כאן חרדים גמורים, חילונים גמורים, וחלקם, חייבים להודות, גמורים לחלוטין. טוטאל לוס... אבל רובנו ממוקמים איפה שהוא על הסקאלה ולאו דווקא בנקודה אחת קבועה, אלא מרצדים לאורכה ולרוחבה (יש לה גם רוחב!) ומי שכבר הגיע למסקנה שדתי הוא לא ההפך מחילוני, יצטרך לחשוב במוקדם או במאוחר על ההשלכות החינוכיות של כל זה.
למען האמת ההתלבטות העיקרית שקיננה בלבי היתה על עצם היומרה לקצר את הדרך עבור ילדי. לתת להם נוסחת קסם על מגש של כסף. אולי היה נכון יותר לשלוח אותם בהפוך על הפוך - דווקא למקום שיקומם אותם. יעלה להם על העצבים. יעורר אצלם את יצר המרד והשינוי. למה לא לרשום אותם לבית הספר שלי? אבל בסופו של דבר, האינסטינקט האבהי הוא לגונן, ובחינוך אין דבר כזה הפוך על הפוך, ואין זריקות לקרש. נותר רק לקוות שמרד הנעורים שלהם לא ישלח אותם לחיק הפנאטיות.
זרם החינוך הזה עדיין בחיתוליו. הוא לומד את דרכו ולא מתבייש לדדות ולגמגם. בשנים הראשונות כל משפחה היתה צריכה להגדיר את עצמה באחת משתי הקבוצות, למען הסדר הטוב. דווקא הקליטה של תלמידים מסורתיים מתוך שכונת הקטמונים אילצה את האידיאלוגיה ה"קשתית" להיפרד מעט מעולם ההגדרות של היהדות האנגלו-סכסית, ולהתמודד עם הבלתי מוגדרים.
דוגמא נוספת היא מסיבות הסידור. עד לפני כמה שנים, מסיבת הסידור בכיתה א' היתה עניין בלעדי לקבוצת הדתיים. גם זה השתנה. כיום מאמינים כולם שהתפילה, כרעיון וכטקסט, שייכים לכל דובר עברית. במסיבת הסידור החדשה של קשת, הילדים מציגים קטעים שמתייחסים לתפילה כשיח קודש, כמצווה דתית יומיומית, וקטעים אחרים שרואים בה שירה, מקור השראה או מורשת אבות. מעולם לפני כן, כתלמיד, או כמורה, לא התרגשתי כל כך ממסיבת סידור. וזה לא רק מכיוון שהפעם מדובר בילדים שלי. אלא מפני שהיה שם משהו מתוקן ומתקן. הילדים שרים שיר תפילה דתי ושיר תפילה חילוני, וגם פיוט מזרחי והכל שייך לאותו עולם. למותר לציין, בחינוך הצודק של ילדותי לא היה מקום לא לחילוני ולא לספרדי.
ואולי זה כל העניין של החינוך המשלב, ללמד אותך לפנות מקום.
לעוד מאמרים בנושאי זהות יהודית וחילונית
עמותת צו פיוס רואה לנגד עיניה אזרחים בעלי מגוון זהויות על הרצף הדתי-חילוני, מקיימים אורח חיים משותף.