"כששני יהודים עירקים נפגשים הם מיד פותחים במילת המפתח 'האאאא'...", עוררה צחוק גדול ענת אביעד, שחקנית הבית של מרכז מורשת יהדות בבל, בטקס חניכת תערוכה חדשה המציגה את סיפורן של הנשים היהודיות הבבליות, ושתוצג בארבעת החודשים הקרובים במוזיאון הוותיק שבאור יהודה.
התערוכה, שנולדה לרגל חודש האישה הבינלאומי, חושפת בעזרת 40 צילומים אותנטיים את סיפורן של הנשים העיראקיות מימי הילדות, דרך ימי הנעורים, חיי הנישואין ועד הזקנה. את הצילומים ההיסטוריים בחרה אוצרת התערוכה, אורלי בחר-לוי, מארכיון התמונות הענק - בן 15 אלף התמונות שמצוי בספריית המרכז שנבנה הודות לבני לקהילה שתרמו, וממשיכים לתרום לו, פיסות היסטוריה יקרות ערך.
הרעיון לתערוכה צץ במוחה של בחר-לוי בעקבות קריאה מחודשת בספר "חוקי הנשים" שנכתב על ידי הרב יוסף חיים המוכר בכינוי "הבן איש חי" ב-1906. בשונה מחיבורים אחרים כדוגמת "צאנה וראינה", הספר "חוקי הנשים" אינו מתרכז רק בענייני הלכה אלא גם מרחיב את היריעה ומתייחס לענייני מוסר בעזרת משלים ומעשיות שנוגעים לכל התמורות בחייה של האישה. לאורך כל קירות הקומה השנייה במרכז משובצים שירים וחוקי מפתח שמתקשרים לנושאי התמונות: החל בחובתה של כל ילדה לדעת כישורים הכרחיים (בישול, תפירה ואריגה), דרך התייחסות לחובה להינשא וכלה בהתנהלות אל מול בעלה (החסכן לעיתים).
"חוקי הנשים" (נקרא במקור "קאנון אל-נסא"), שנכתב במיוחד בשפת העם והפך בקרב בני העדה לקודקס מכונן, נכתב למעשה כתגובת נגד לפתיחת בתי הספר של רשת אליאנס וכיבוש עיראק על ידי בריטניה מידי האימפריה העות'מנית. "הבן איש חי" חשש מפני נזקי החינוך המערבי על הנשים הצעירות וייחד להן מדריך משלהן. אך התמונות בתערוכה מלמדות שניסיון הזה לא ממש צלח.
הליכה לאורך המייצגים ממחישה כיצד בנות הקהילה הבבלית זנחו את האזאר, רדיד העטיפה שנועד לשמור על צניעותן, ואימצו אט אט את רעיונות ההשכלה והציונות. אל מול הקירות ה"סטנדרטים" שמציגים מסלול מוסכם לאישה "מחונכת וצנועה", מוצב כותל מזרח ועליו מתנוססות תמונותיהן של "פורצות הדרך": צילום קבוצתי של בנות הקהילה שהצטרפו למחתרת הציונית בעיראק בשנות ה-40, דיוקנה של רנה דנגור מלכת היופי של בגדאד לשנת 1947, ותמונתה של הזמרת סלימה מורד (פשה) שזכתה להצלחה כבירה ברחבי העולם הערבי ובחרה להמשיך לחיות בעיראק ולא לעלות לישראל.
במהלך לימודיה האקדמיים הופתעה האוצרת החרוצה לגלות ש"חוקי הנשים" מתכתב כמעט במדויק עם הספר "חתונה", שנכתב במאה ה-17 על ידי המשורר וההומיניסט ההולנדי יעקב קאטס. בחר-לוי לא האמינה כיצד איש הלכה יהודי עיראקי ומאמין פרוטיסטנטי קלוניסטי ניסו לחנך נשים באופן דומה להפליא. על כן, כשפנו אליה מנהלת המוזיאון רונית עזורי ורכזת ההדרכה איילת שמש בבקשה לתכנן תערוכה שתוקדש לאירועי חודש האישה הבינלאומי, היא כבר ידעה בדיוק כיצד לתכנן תערוכה שתשלב את שני החיבורים הקאנונים הללו.
וכמו כל פעילות שמתוכננת במוזיאון, שנפתח לקהל הרחב ב-1988, גם בתכנון תערוכה זו השתלבו בני העדה הפעלתניים. איש העסקים ובעלי חברת "נור" לשלטי חוצות, משה נור ורעייתו הניה (שמעידה על עצמה שאומנם נחשבת ל"ייבוא" מעדה אחרת, אך היא כבר חברה של כבוד בה), פרשו את חסותם על התערוכה למען שימור הפולקלור העיראקי והנצחת זכרם של הוריו של משה, עליזה (לבית נקש) ואפרים נוריאל ז"ל. "אבי היה איש דגול שניהל ביד רמה את בית הספר היהודי הגדול "דאר אתעלים" בבגדד", מעיד נור. "ולמרות שעלינו לארץ עם מזוודה אחת בלבד, הצליחה אמי לחנך שישה ילדים לתפארת". האיש הגדול העדיף לחסוך במילים כשנשאל על עצמו, אך על הוריו לא חסך בשבחים וביקש לספר עליהם עוד ועוד.
בארבעת החודשים הקרובים יוכל הקהל הרחב להיחשף לעושרה של התערוכה המדוברת ולצלול לעולם שבו מי ורדים מוזלפים על אורחי הכבוד שלה, הילדים מצלצלים בצמידי הפעמונים שמעטרים את רגליהם וקמעות כנגד "עין הרע" שומרים מפני השדים עליהם ועל שחקני משחקי המזל והקוביות (ה"דוסה") שצחוקם נשמע לאורך כל הלילה.