אחת השאלות ההדדיות שעולות לאוויר בכל חוג בית ומפגשי מתעניינים אודות החינוך המשלב, אהובה עליי במיוחד: "אנחנו מבינים מה "אנשים כמונו" מחפשים במסגרת כזו, אבל בשביל מה אתם צריכים את זה?"
האנשים כמונו, למרבה היופי, הם לעיתים דתיים ולעיתים חילונים והפנייה משתנה בהתאמה.
אני לא מתיימרת לדבר מגרונו של אף אחד, אספר מדוע אני, דתיה, נצר לחינוך הממלכתי דתי, ואם לשלושה, יודעת להגיד בלב שלם שמערכת החינוך המשלבת היא הדרך שלי.
היתה לי חוויה נפלאה כילדה שגדלה בחינוך הדתי, למדתי ברמת גן בבית ספר טוב, מוקפת בחברה טובה. שיחקנו בחצר, קפצנו לרוחק, לגובה, עשינו שיעורים, צחקנו על מורים. חיים רגילים וסטנדרטים. האמת? אין לי ולו מילה רעה אחת להגיד על בית הספר היסודי בו למדתי, מלבד אולי ההפרדה המיותרת בין המינים החל מכיתה א' אבל גם זו לא זכורה לי כטראומה.
אחר כך באו בני עקיבא, אולפנה, ואז בצומת הזה היה עליי לקבל החלטה: האם אני ממשיכה במה שנתפס אז כקלאסי והוא השירות הלאומי או מצטרפת לצבא. פריווילגית התלבטות של דתיים.
במהלך הצבא, תוך מפגש עם האוכלוסיה הישראלית הרחבה, חילונים, עולים חדשים, תושבי הפריפריה ועוד קבוצות, עלו לי כמו בהבזקים כל אותן סיסמאות שנאמרו בגאון בכל מסגרת בה למדתי בחינוך הדתי: "הסיירת של החברה הישראלית", "החינוך הדתי הוא חינוך איכותי יותר", "אצלנו עושים למען הכלל", "חינוך דתי הוא חינוך לערכים" ועוד ועוד משפטים שגורמים לי לנוע במבוכה גם היום.
הסתכלתי סביבי: בקורס בו הייתי היו כמעט רק בנות, רובן חילוניות טהורות שדיברו ללא הרף (בכל זאת קורס בחיל חינוך) על החברה הישראלית, על ציונות ועל תרומה לחברה. אני זוכרת את אותו רגע מבוכה, בו הרגשתי לשבריר שניה ש"סליחה, זה הטייפ קאסט שלי! זו אני ילדה טובה בני עקיבא! אתן לא אמורות עכשיו להיות באיזו מסיבה או משהו?" כך, יום-יום, דקה-דקה, למדתי את מחיר הצניעות. את לא יותר מעוד אזרחית שאכפת לה.
המשכתי את דרכי האזרחית בעבודה בעמותה חברתית, ואותה תחושה הכתה בי שוב: הנה חבורה של אנשים שעובדת ימים ולילות לטובת חברה טובה יותר. חלקם דתיים, חלקם חילונים, כולם רתומים למען הכלל. הרגשתי בבית בכל כך הרבה מובנים. וגם היום, בשנות ה 30 לחיי אני קמה בוקר בוקר לעבודה בה אני מוקפת בחברים ששמירת המצוות שלהם (גם אתאיסטים מוחלטים לתפיסתי חוטאים מידי פעם בקיום מצוות) אינה עומדת בינינו. אנחנו מנהלים חיים מקצועיים וחבריים של שיח, דיאלוג ושותפות.
חיי אינם מיוחדים מהבחינה הזו. הם משקפים כמעט במאה אחוז את כל מי שצמחו איתי בחינוך הדתי. ואני שואלת, אם חיינו הבוגרים כל כך מעורבים, מדוע לא להעניק את הכלים לחיים מעורבים, משותפים כבר מגיל צעיר? מתנגדי החינוך המשלב יאמרו, אם גם ככה כבוגרים אנחנו משולבים, משותפים, מעורבים - אז השיטה עובדת! למה להתעקש ליצור מציאות מורכבת כבר בגיל היסודי?
בעיניי, התשובה לכך פשוטה יחסית. בגלל המורכבות, בגלל השותפות, הלמידה ההדדית והצניעות אשר יגדלו ילדים ובני נוער להיות אזרחים המובילים חברת מופת, מתוך הבנה והכרה בשוני, ומתוך כבוד ומורכבות, מבלי לחוש את אותה גאוות יחידה מסנוורת שאנחנו, ורק אנחנו, "בחורנו המצויינים".
החינוך המשלב שואף ליצור מציאות שונה; כזו שאינה נמנעת מהגדרות ובמידה לא מבוטלת ניזונה מהם. אך בעולם ההגדרות של החינוך המשלב אין טובים יותר וטובים פחות, אין ערכיים יותר וערכיים פחות. יש מורכבות ולמידה להכלה ורצון אמיתי להציף אתגרים וגם להתמודד איתם תוך כדי שיח, לימוד והקשבה. בחינוך המשלב לא לומדים על הכלל, פשוט חיים כחלק אינטגרלי ממנו.