רבנים, הגיע הזמן ללמוד מהאפיפיור

שוב ושוב אנחנו מקבלים הוכחות לנמיכות הקומה של הרבנות שלנו, שוב ושוב נושבת משם רוח של התעלמות והסתגרות. אני אומר את הדברים מול ההכרזה האמיצה, בעלת המחיר הדיפלומטי, של האפיפיור, בה הכיר בשואת הארמנים כרצח העם הראשון במאה ה-20. כמובן שמיד התחוללה סערה ביחסים עם טורקיה, אך למרות שוודאי צפו בוותיקן את פניו החמוצים של ארדואן, התייצב האפיפיור והכיר באמת ההיסטורית. המתנתי יום, ועוד אחד, ושבוע והדממה המשיכה להשתרר - שום רב לא העז לקום ולהדהד את דבריו, להכריז, לפני יום השואה, שגם אנחנו, העם שחווה את המודל המאורגן והמזוויע ביותר של רצח עם באותה מאה, לא יכולים לעמוד מנגד ולהחריש. יש חשיבות להכרה, הרי אנחנו בעצמנו רועדים מזעם מול כול מכחיש שואה.

פרשות השבוע, "תזריע" ו"מצורע" מתייחסות לטומאה וטהרה. הן סוקרות את הסוגים השונים של הטומאה, כאלו הנובעות מלידה והתחדשות החיים, כאלו שנובעות ממחלות שונות, מהבית ומהפרשות הגוף. המתח בין לידה למוות חוזר שוב ושוב, הטומאה מגיעה גם מזה וגם מזה. השיעור הוא שיעור חשוב: כול שינוי משמעותי מתחיל בהכרה בנגע, בטעון תיקון, בעבר הבעייתי או בהווה התקוע. בכדי להיחלץ מהצרעת, מהטומאה יש צורך להביט בה, לצאת למסע קצר של בדידות וניקיון, ואז לשוב, כלומר, בכדי לטפל במשהו, בפשטות, יש צורך לראות אותו. לגרמנים יש חטא לא יכופר לעד בתולדות העמים, הם, כמה שלא ינסו למחוק זאת, עיצבו את ההגדרה המובהקת ביותר של רוע אנושי, אבל, למרות חוסר הכפרה - הם עומדים מול אירועי העבר, רובם, מכירים בהם, מביטים על הצרעת, אי אפשר בשום פנים להגיד את אותו הדבר על צורת ההתנהלות של ההנהגה הטורקית מול דברי האפיפיור.

והדברים עוד עומדים נוקבים יותר בשעה שעל רב, מורה רוחני, סמכות מוסרית יהודית בימינו, בניגוד לאפיפיור, לא עומדת אימת היחסים הדיפלומטיים. סערה לא תתחולל, אלא רק רגע של מפגש בין המציאות הרוחנית המתבקשת מתוך כתבי הקודש שלנו לבין המציאות בחוץ. לאורך ההיסטוריה היהודית היו לנו דמויות בעלות שיעור קומה שהגיבו על המתרחש בעולם, שידעו שאי אפשר להסתגר ולהשפיל מבט, שיש עלינו חובה לעמוד מול עוולות, גם אלו של האחר והזר. חישבו מה היה קורה אם עדיין היינו תחת שלטון זר. חישבו מה היה קורה אם היה משטר אימה של כוח עולמי מול הכרה בשואה שלנו, בלתי נתפס, נכון? אבל זהו בדיוק המצב עם רצח העם הארמני. אבל אני כבר לא מופתע, לא הייתה תקופה רדודה ועצובה יותר מזו בתולדות היהדות בכול מה שקשור לדמויות מופת בתוכה, מדבר ארוך משתרר מולנו כבר עשרות שנים, במובן מה, כבר אין לי ציפיות, רק לדור חדש שיקום מבין ההריסות.

דמות השבוע יוצאת באופן ישיר מאירוע השבוע - גם היא ביקרה בבירת ארמניה, גילתה את שורשיה והתייחסה לאותן רצח עם. האמת? האירוע הזה הותיר אותי מבולבל, כפי שנותרתי מול הביקור שלה בישראל. מה פשר ההתייחסות הנלהבת לדמות שלא עשתה דבר בחייה, שגופה העירום הוא הטענה היחידה על הישגיה, שאווירת הזוהר שלה מורכבת מנישואים לכוכב פופ ומהצצה תמידית לחייה הפרטיים, בדרך כלל בעירום. שום דבר, ריק מוחלט שאחריו רצים מעריצים ומצלמות, ומהדורות החדשות נעות אחריה כמו יש בה איזה סוד רוחני כמוס. היא מעוררת התרגשות השמורה לדמויות משנות מציאות בשעה שכול מה שהיא משנה היא את התסרוקת.

והנה ההכרזה הזאת, שיש לה, אחרי הכול, ממד של אומץ. ויותר מזה - תמונה שהעלתה לרשת, תמונת נוף של ירושלים, גררה דיון ער של המעריצים שלה, בעד ונגד, דיון, שגם אם היה רדוד ופעמים רבות בוטה, יש בו חשיבות, ומיליונים נחשפו אליו. ואולי אחרי הבלבול עולה ההכרה שתמיד היו לנו אלילים ותמיד יהיו, שאנחנו זקוקים למשהו מרוחק מאתנו, זוהר, בכדי שנדלג לרגע מהתחושה האפורה של הקיום, ואם זהו הגורל האנושי הבלתי ניתן לשינוי, נותר אולי רק לגרום לאותם כוכבים ללא סיבה להפוך את חייהם לדבר בעל משמעות. אולי גם פה צריך להיכנע לרגע לתסמונת בר רפאלי, ולעודד אותה כשהיא מעדיפה להגיד דברי טעם מאשר לפשוט את הבגדים.

מזמן לא נהניתי כך מסרט. סיפורים פרועים, סרט ארגנטינאי –ספרדי חדש, בבימויו של דמיאן סיפרון, שהיה מעומד לאוסקר בקטגורית הסרט הזר, הוא סרט עמוס בדמיון והומור ומציב מראה מול החיים האלימים והכאוטיים של העידן הקפיטליסטי.

הסרט מורכב מכמה אפיזודות שונות, חתונה שנהרסת, גבר שיוצא למסע נקמה מול קנסות החנייה שהוא מקבל, עימות בין נהגים בכביש, תאונה שהופכת לניסיון טיוח בעזרת ממון רב, מלצרית שנוקמת בגבר שגרם לאביה להתאבד, כול מקרה כזה מובל אל הקצה האלים והטעון שלו, אבל למרות המטען הדרמתי, ההומור מצליח לגרום לצופה לצאת מההקרנה לא רק עם תעוקת חזה על הגורל האנושי בשנות האלפיים אלא גם עם חיוך על כול אותן מאבקים קטנים, על כול מרד זעיר, שכול אחד מאתנו מורד בחייו, בכדי להשמיע את קולו האישי.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.