וסיננתם לדבריך: על דיבור מיותר ועל זה שמותר

פרשת 'תזריע' ממקדת את תשומת הלב של דרשני התורה בחטאי הלשון, וזאת בהתבסס על דבריהם הידועים של חז"ל לפיהם הנגעים באים בגין לשון הרע. לפי גישה זו אפשר לומר שפרשת 'שמיני' מפרטת את מה שאסור להכניס לפה - מאכלות אסורים, ואילו פרשות 'תזריע-מצורע'–רומזות למה שאסור להוציא מהפה - לשון הרע.


ברצוני לעסוק הפעם בשבח הדיבור. לפעמים שתיקה עלולה להזיק, וכידוע לנו, שתיקה יכולה להיות סוג של אלימות מילולית, ואפשר שיש זיקה מסוימת בין המילים אילמות ואלימות, שכן הימנעות מלדבר עם אדם, יכולה להיות אלימות מילולית פוגענית ומזיקה. יתר על כן, יש דברים שחייבים להיאמר, ובהימנעות מאמירתם אנחנו מונעים טובה מהאחר. אתייחס להלן לשני סוגים של אמירות ראויות, שלעתים קרובות אנו נוטים להימנע מהן, וטועים בכך.

הסוג האחד הוא דברי תוכחה וביקורת כאשר התנאים בשלים לאמירתם. אמירת תוכחה היא מצווה מהתורה: "הו?כ?ח? ת?ו?כ?יח? א?ת ע?מ?ית?ך?" (ויקרא יט) אולם בדרך כלל נוטים לשייך אותה לתחום של עבירות שבין אדם למקום. הדוגמה המוכרת והקולנית ביותר, היא מתגלמת ביהודים שצועקים "שבת" לעבר מכוניות חולפות, ומאמינים שבכך קיימו את מצוות התוכחה.


ברם, החובה להוכיח רלבנטית בדרך כלל יותר דווקא לתחום היחסים בין-אישיים. הרמב"ם פסק כי: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך" (הלכות דעות ו, ו). לפי דבריו אם נפגעת ממישהו, עליך ליידע אותו, ולהשתדל ליישר את ההדורים ביניכם. הדחקת הפגיעה עלולה לגרום לנזק גדול יותר בהמשך, וכראיה לכך מביא הרמב"ם את סיפור אבשלום, שנפגע ממה שעשה אמנון לתמר אחותו, אך שמר על שתיקה רועמת. התוצאה היתה שאחרי שנה שלמה של הדחקה, התפרץ אבשלום ורצח את אמנון.


עם זאת, תוכחה טובה ואפקטיבית חייבת להתבצע באופן זהיר ומחושב, ויכולה להיאמר רק כאשר מקבל התוכחה יבין שהיא נאמרת מתוך כוונות טהורות, וירגיש שהיא נאמרת לטובתו ולתועלתו (הרמב"ם, שם, הלכה ז). בהיעדר תנאים מתאימים, מוטב שלא להוכיח, אולם כשקיימת הזדמנות נאותה אל לאדם לכבוש את ביקורתו. אמנם אסור לומר דבר שאינו נשמע, אבל יש מצווה לומר דבר הנשמע. ביקורת עניינית ומידתית הנאמרת בעדינות ובזהירות, ויוצאת מלב אוהב, חזקה עליה שתיכנס ללב השומע ותוסיף טוב בעולם.

סוג אחר של דברים שראוי לומר הוא דברי שבח ומחמאות. ספר הזוהר מספר על רבי יוסי ורבי חייא שהלכו בדרך ופגשו אדם שפניו היו מלאים בנגעים מכוערים. הם הניחו שהוא לקה בנגעים אלה בגלל שדיבר לשון הרע וביזה אנשים. מאוחר יותר הגיע בנו שהתגלה כינוקא מופלא בעל ידע נסתר, וגילה להם שאביו נזהר מאוד מלדבר דברים אסורים, אולם פעמים ש-ה' מביא נגעים על אדם לא בגלל שדיבר לשון הרע, אלא בגלל שיכול היה לומר דברים טובים על מישהו ולא אמר. מסקנתו של ספר הזוהר היא: "כמו עונשו של בן אנוש בגין מילה רעה, כך עונשו בגין מילה טובה שבאה לידו ויכול לאמרה, ולא אמר". (זוהר תזריע, כרך ג, דף מו, ב).


אם נקרתה בפנינו אפשרות לפרגן או להחמיא, לומר מילות עידוד או הכרת תודה לאדם כלשהו, עלינו להתגבר על העכבות השונות ולממש אותה. אם אנו נמנעים מכך, אנחנו מחמיצים הזדמנות לעשות טוב לאחר, ולפזר עוד קצת טוב בעולם. עיקרון זה נכון לא רק בנוגע לאנשים פרטיים, אלא גם ביחס לקבוצות ולמגזרים בחברה הישראלית, ובנוגע למדינת ישראל בכלל. לרגל יום ההולדת של מדינתנו ראוי שלא נתמקד במתיחת ביקורת עליה ועל הקבוצות השונות שבה, אלא נדע גם לומר מילים טובות על ההיבטים החיוביים הקיימים בה.


ספר הזוהר מסיים את דבריו שם בהסבר לפסוק מתהילים: "נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב, וכאבי נעכר" (תהילים כה). כוונת הפסוק, לדברי הזוהר, היא שאדם עלול להיענש בכאב, על כך שנאלם דומיה, ולא אמר דברים שטוב ונכון לאומרם. דומני שניתן להסביר כי לא מדובר כאן בהכרח בעונש, אלא בתוצאה טבעית: כאשר אנו בולעים ומדחיקים דברים מסוימים שהיינו צריכים לאומרם, אנו חשים לאחר מכן באופן טבעי את הכאב של אותן מילים שנותרו תקועות בלבנו או בגרוננו ולא יצאו לאוויר העולם. פרשת הנגעים צריכה אמנם לשמש תמרור אזהרה בפני דיבור מיותר ומזיק, אך היא לא צריכה לשמש מחסום בפני דיבורים ראויים. אולי מוטב שאדם לא ישים עצמו כאילם, ולא ידביק שפתותיו כשתי ריחיים, אלא רק ישים לפיו מסננת ויקיים: וסיננתם לדבריך, כך יוכל לדבר בם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", מבלי להיפגע בנגעים ומבלי לפגוע באחרים.