החברה בישראל מוקירה מאוד את יום הזיכרון. אין כמעט מי שהיום הזה לא מעביר צמרמורת של קדושה בגוו. המחיר הכבד שמשולם עדיין, על עצמאותה של ישראל, הנעורים שבאו פתע אל קיצם, העצב והאובדן מי ישורנו של המשפחות השכולות, כל אלה מכמירים את הלב.
האייקונים שמסמלים את היום הזה נקבעו מזמן, ואין צורך לערער עליהם. חולצה לבנה, דם המכבים, החול יזכור. קסדה הפוכה ובתוכה אש תמיד. אולם צריך וראוי לבדוק האם היום הזה מאפשר לכל חלקי העם לקחת בו חלק, שהרי ההקרבה לא פסחה על אף מגזר, והמוותת חסר דעות קדומות. הוא מגיע לכולם.
מישהו בדק כיצד מבקשים בני העדה האתיופית להתאבל על יקיריהם? אולי יש מנהג אבלות שאפשר לשלב בטקס המרכזי? אולי יש שיר ערש ברוסית, שידבר לאם שכולה, שבנה הצבר לחם ונפל בשדה הקרב, אבל היא איננה מכירה את "הנסיך הקטן" והייתה רוצה לשמוע ברדיו את שיר הערש שאמהות רוסיות שרות לילדן?
האם שירי קודש, ברדיו הם בקשה מוגזמת מידי? לפחות בגלי צה"ל? אולי "הנשמה לך והגוף פעלך"? כך מתפללים אנשים מאמינים. כך הם מתנחמים.
והאם יש מקום לתת לאנשי המגזר החרדי, להשתתף באחד הטקסים המרכזיים, למרות שלא שרתו בצבא, אבל לא קיפחו את חלקם בפעולות האיבה והטרור, המצד של הנפגעים?
אולי יישמע פעם אחת "אל מלא רחמים" בניגון מזרחי עתיק ולא בחזנות האירופאית, האופראית?
כי הרי החברה הישראלית לא אמורה להתחבר דרך שכול ומוות. היא אמורה להתחבר דרך תרבות, עושר, מגוון קולות וצבעים. הפרייה הדדית רוחנית.
אין להקל ראש בחשיבותם של טקסים. הם יוצרים ריטואל ומעגנים בלוח השנה ערכים חשובים כמו ציונות, הקרבה, מסירות, רעות, העולים על סך מרכיביהם. אבל בין מרכיביהם ראוי שיהיו מיוצגים כל בני העדות והמגזרים כולם. בדיוק כמו בבית העלמין..
