פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הם שונאים אותנו": החרדים והסרוגים נלחמים על דמותה של ישראל

      הציונות הדתית לא מתחרטת שאימצה את הנרטיב הציוני, ומוכנה לשלם את מחיר הזהות. החרדים מביטים מהצד וחשים נבגדים: "הם נכשלו, מתפארים בהתנחלויות כי אין להם תורה". יום העצמאות הוא סלע המחלוקת בין המגזרים שבעבר היו אחד: "החרדים רואים את הדגל מהצד, ונקרעים מבפנים"

      חרדים על רקע דגל ישראל מואר במנורות לד (AP)
      "החרדים רואים את הדגל מהצד ולא יכולים להתקרב. וזה קורע אותם" (צילום: אי-פי)

      החברה הישראלית שופעת שיח של זהויות, היא מורכבת מדי כדי להתעלם ממנו. לצד חרדים וערבים, אשכנזים ומזרחים, נדמה שאין בישראל ציבור שעוסק בזהותו ובצדקת דרכו באופן מתמשך, יש שיאמרו אובססיבי כמעט, כמו הציונות הדתית. צדקת הדרך הזאת, שהחלה בהיפרדות מוחלטת מההסתגרות החרדית לטובת חבירה למפעל הציוני, היא עול שהכיפות הסרוגות נושאות לכל אורך השותפות - מפינוי סיני, דרך אוסלו ועד ההתנתקות. המשברים האלה מחייבים הסברים פנימיים לבני המגזר, ולא פחות מכך לציבור החרדי, זה שגידל על ברכיו את ראשוני רבני הציונות הדתית וחש נבגד עד היום.

      ואז מגיע יום העצמאות, סלע המחלוקת המרה, ומדי שנה הוא מחזק את ההבנה המדהימה שהפער האידיאולוגי הגדול ביותר בין שתי קבוצות יהודיות במדינת ישראל, כלל לא נוגע בחילונים. תפיסת הציונות והיחס למדינה, שהפכה לסבוכה ומורכבת גם בתוך כל אחת מהקבוצות, מלמדת שהוויכוח אמנם נשען על הבדלים בתפיסות אמוניות - אך הוא נושא עמו מטען רגשי עמוק.

      מחאה כנגד תכנית ההתנתקות, כיכר רבין. אוגוסט 2005 (AP)
      "חשבו שהם מקרבים את הגאולה וחטפו את ההתנתקות בפנים" (צילום ארכיון: אי-פי)

      "יום העצמאות מעורר בי צער על מה שרצתה הציונות להשיג, אך גם שמחה על כישלונה. הציונות הדתית נכשלה יחד עם החילונים, הרי היא ניסתה לשלב בין שני נרטיבים סותרים במהלך שנועד להתרסק", אומר העיתונאי החרדי בני רבינוביץ'. "למעשה, הציבור הדתי-לאומי הלך עם המדינה למהלך דו-סיטרי, והכניס את החילוניות אליו הביתה. מה יצא להם מזה? אין לנו עצמאות מדינית או ביטחונית ואין שום זהות יהודית במדינה שמוכרת חמץ, מחללת שבת ולומדי התורה בשטחה מוגדרים עבריינים פליליים".

      רבינוביץ' חושב שהכישלון אמנם הדהד במועצת יש"ע, אבל איש לא יהיה מוכן להודות בכך: "הם חשבו שהם מקרבים את הגאולה ואז חטפו את ההתנתקות בפנים, אבל אין מה לעשות, מרגע שהם הכניסו לעצמם לראש את האמונה הטפלה שהקמת המדינה היא 'אתחלתא דגאולה', הם לא מוכנים לרדת מהעץ".

      מבחינת הרב סתיו, יו"ר רבני צהר ומבכירי הציונות הדתית, הראייה החרדית מתעקשת להביט במציאות בשחור ולבן. אי קיומה של מדינת הלכה, הוא אומר, לא מוריד מחשיבותה של הריבונות. "המדינה היא תהליך, הקמתה אינה סופו, אלא רק תחילתו, כפי שלידת תינוק מסמלת את תחילת דרכו. אנחנו, כמו הורים גאים, שמחים על הילד שנולד גם אם אינו יודע להתפלל עדיין, כי אנחנו מבינים שזו דרכו של עולם והוא יתפתח".

      "בשום מקום לא כתוב שהמלך צריך להיות דתי"

      "החרדים מתפללים כמונו בתפילת שמונה עשרה למען קיבוץ גלויות, ומה שקורה במדינת ישראל מהבחינה הזאת - לא אירע מאז ימי בית ראשון, אבל החרדים מתעקשים שלא קרה כאן שום דבר ומתעלמים מזה, כיוון שהחילונים מעורבים. הם חוששים שבניהם יתקלקלו בצבא, ולהם אני עונה: כן, יש מחיר, ואם השם מצווה אותי כך – אני מוכן לשלם אותו". את הטענות החרדיות על פעולה עם שלטון חילוני הוא דוחה על הסף: "הרמב"ם כותב שיש מצווה למנות מלך, ויש חיוב למצוות יישוב הארץ כשהמלך יהודי, אבל בשום מקום לא כתוב שהמלך צריך להיות דתי. נשמח שיהיה כזה, אבל זו לא הגדרת המצווה".

      כשהוא מביט לתוך הקהילה שלו, הרב סתיו מסרב להכניס משברים פוליטיים כגורם להתרחקות מהזיקה למדינה. "ההתנתקות לא בעסק הזה. היא כאב גדול, אבל היא לא גרמה לנו ללכת אחורה. יש שוליים, מדובר בקבוצות קטנות, אבל אני לא רואה מגמה של נטישת אהבת המדינה והארץ", הוא אומר.

      טקס השבעה של הנח"ל החרדי בגבעת התחמושת, מאי 2013 (נועם מושקוביץ)
      "החרדים חוששים להתקלקל, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם". טקס השבעת הנח"ל החרדי (צילום: נועם מושקוביץ)

      ד"ר תומר פרסיקו, חוקר דתות ומרצה באוניברסיטת תל אביב, סבור שההתנתקות מגוש קטיף לפני עשור לא רק שהשפיעה, אלא למעשה הייתה מכת המוות לאתוס הדתי-לאומי שהנחיל הרב קוק לתלמידיו. "כשגוש אמונים פעלו, היה ברור להם שהגאולה אוטוטו מגיעה, הרי הברק בעיניים שלהם לא נצנץ בגלל יישוב אדמת אבות. האתוס הזה ספג עם השנים כמה וכמה מכות, ואחרי ההתנתקות אי-אפשר עוד לדבר על אתוס משותף בציונות הדתית".

      כשפרסיקו מדבר על הפילוג והתפיסות השונות בציונות הדתית, הוא שם את האצבע על נאמני הר הבית. "כל גדולי הרבנים ב-200 השנים האחרונות התנגדו נחרצות לעלייה להר הבית, ואז ב-1996 יצא ועד רבני יש"ע בקריאה לעלות להר הבית. ההלכה תמיד הושפעה מהפוליטיקה, אבל זו בפירוש הליכה נגד המסורת שהנחילו הרבנים קוק, הרב שך, הרב עובדיה יוסף או הרב אלישיב".

      הוא סבור שהאדפטציה שיצרה את הציונות הדתית, מעניקה למעשה מעין תעודת הכשר לקבוצות בתוך החברה ליישב זהויות חדשות בתוך הפלג הדתי-לאומי. "יש זרמים בציונות הדתית כמו הרב שמואל טל ואנשיו, שהם חרדים ממש, ומנגד אנחנו רואים בציבור הזה קבוצות הומוסקסואליות שפתאום מגיחות ומיישבות את הזהות המינית שלהם עם זו הדתית".

      מנגד, הוא סבור שהנרטיב החרדי אמנם לא ספג מכות רבות, אך גם שם השינויים - גם אם מינוריים יותר - נראים על פני השטח. "הציבור החרדי גדל, ולא יכול להישאר מונוליטי כפי שהיה. השוליים מתרחבים בהתאם, וממילא יש יותר גוונים בחברה הזאת, ובהם גם מגמה של חרדיות שהולכת לכיוון הציוני-לאומי, ולעתים אף לאומני. זה לא בא מתוך אימוץ של נרטיב קוקיסטי, אלא חרדיות לאומית שנפתחת לחברה וזונחת את העיקרון המשמעותי ביותר בחברה החרדית - ההסתגרות, חוסר הרצון לדיאלוג עם המערב. הדבר הזה הולך ונשחק".

      "כשחייל נתפס כגיבור, הוא הופך לאידיאל. אסור שזה יקרה"

      הימים ימי הסכם אוסלו, ובישיבת מרכז הרב, ממוסדות הפאר של הציונות הדתית, מתגלע ויכוח חריף בין שניים מגדולי רבני הציבור באותה העת - הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי, שסבר כי יש להפסיק לומר תפילת "מי שברך" למדינת ישראל, לאחר שזאת הציגה ויתורים שהציונות-הדתית לא הייתה מוכנה להם. "אם אתה רוצה לעשות 'מי שברך' למדינה, תעשה גם ליאסר ערפאת", אמר הרב ישראלי. "אין שום בעיה, רק תגיד לי את השם של אמא שלו", ענה הרב שפירא.

      כשבני רבינוביץ' נזכר בסיפור הזה, הוא משוכנע שהדבר ממחיש את הקרע בין הגישות בציונות הדתית. החרדים, הוא אומר, מאוחדים כולם בגישתם נגד הציונות. אבישי בן חיים, פרשן ערוץ 10 לענייני חרדים, סבור כי גם בחברה החרדית הגישות לציונות שונות במהותן. "החרדים לא אוהבים שאומרים את זה עליהם, אבל הם תנועה מגיבה. ההשכלה, הרפורמה, החילונות, השמאל הישראלי - החרדים תמיד הגיבו, הם נוצרו בתגובה לאיומים שהיו עליהם. בחור חרדי שנחשף לשמאל הקיצוני, האנטי-ציוני, וחש סלידה ממנו - יכול מתוך הרגש הזה, להזדהות יותר עם הציונות, כקונטרה לאותה תפיסה".

      את הרב עובדיה הוא מגדיר "פחות היסטרי" מרבני הזרם הליטאי והחסידי. "ודאי שהחרדים הספרדים מציגים גישה פתוחה יותר, גישה מרוככת. הקנאים, נטורי קרתא, רואים במדינה מעשה שטן. המיינסטרים החרדי-אשכנזי טוען בכלל שהדבר הוא 'עכבתא דמשיחא', כלומר כמו הציונות הדתית גם הם סבורים שזה חלק מהתהליך בדרך לגאולה, אבל זו גאולה שמגיעה ממשבר גדול ולא גאולה ציונית שקוטפת הצלחות. כולם רואים במדינה מהלך דרמטי, אבל הרב עובדיה לא היה במשחק הזה בכלל. הוא התייחס למדינה בצורה פרקטית יותר ועם הרבה חיבה ופחות התלהמות".

      נשיא המדינה שמעון פרס והרב עובדיה יוסף (לשכת העיתונות הממשלתית , קובי גדעון)
      הציג גישה מרוככת כלפי הציונות. הרב עובדיה יוסף לצד הנשיא לשעבר שמעון פרס (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

      בן חיים מזכיר את מסיבת העיתונאים שערך דרעי עם בתו של הרב עובדיה יוסף, עדינה בר שלום, במהלך קמפיין הבחירות האחרון. "היו שם שני דגלי ישראל מאחוריהם, במסיבת עיתונאים עם אישה. שני הדברים האלה מייצרים תמונה בלתי אפשרית עבור מפלגת חרדית אשכנזית. בש"ס זה אפשרי". לטענתו, החיבור עם המדינה והציונות נובע מרצון השטח, קהל המצביעים של ש"ס, בעוד שבציבור האשכנזי יש חשש מהאדרת החיילים שעשויה לעצב אידיאל לא רצוי. "זו בעיה תיאולוגית, פסיכולוגית וחינוכית, הרי הם פועלים לבסס את התפיסה שבחורי הישיבות הם יחידת העילית של העם היהודי. אתה לא יכול להרשות לעצמך קרבה נפשית לחייל, ודאי לא להפוך אותו לגיבור שגם החרדי נושא אליו עיניים בהערצה", הוא אומר.

      "החרדים הם המגדלור", פוסק הרב דב הלברטל, שהתחנך בציונות הדתית, התחרד - והפך לעוזרו של הרב אלישיב המנוח. כמו בן חיים, הלברטל מסכים שש"ס היא תנועה שמזוהה עם הציונות, אך בניגוד אליו - הוא מביע זלזול כלפי שיוכה למגזר החרדי. "ש"ס מבחינתי היא בית כנסת שבו הגבאים חרדים והמתפללים מסורתיים. הם לא חרדים מבחינתי, הם מפעל של חוזרים בתשובה. הרב עובדיה יוסף היה תלמיד עצום, אך אין ספק שהם מזוהים עם הציונות".

      "הם מתפארים בהתנחלויות כי אין להם תורה"

      כשהלברטל מתייחס לתפיסת הציונות הדתית ברגע שבה גדל, הביקורת שלו מחריפה אף יותר. "הציונות הדתית תחילתה בעיוות, וסופה בתנועה פוליטית שבראשה עומדת אישה חילונית כמו איילת שקד. ממש כמו תופעת הבאבות והברסלבים - שבה רב אחד נאשם והשני בורח להולנד - גם הציונות הדתית היא לא יותר מאשר מוטציה".

      את החצים הוא מפנה כלפי מפעל ההתנחלויות, שלטענתו "ממיט עלינו אסון", ואת התהליך הזה הוא טוען שזיהה כבר בשלביו הראשונים. "הייתי יו"ר המשמרת הצעירה בציונות הדתית, חדר ליד יוסף בורג. אני מכיר את המפד"ל של פעם, והכרתי את חנן פורת ואליעזר שפר. ראיתי את המגזר הזה מאבד את הזהות שלו, את הכיפות השחורות הופכות לסרוגות עם סנדלי שורש, ניסיתי להגיד להם שזה לא הדרך", הוא מספר.

      אירוע של הבית היהודי הצגת הרשימה בכפר המכביה, ינואר 2015 (ראובן קסטרו)
      "תחילתם בעיוות וסופם בתנועה שבראשה אישה חילונית". שקד לצד בנט (צילום: ראובן קסטרו)

      כשהוא מסיים להעניק כבוד נוסטלגי לחבריו בחברה שאותה נטש, הוא שב לתקוף את הציבור הדתי-לאומי והנהגתו הנוכחית: "בנט נישא על כפיים כי הוא מייצג את האגו הנסתר של החברה הזאת. אין להם הכוונה רבנית או רוחנית, בתקופתי עוד היה מאבק, היה אתגר לחברה החרדית מול רבני הציונות הדתית כמו הרב קוק, אבל היום אין שם הנהגה, וזה מתסכל אותם. וכשאין לך ישיבות להתפאר בהן, אתה מתפאר בהתנחלויות ובקרוואנים, זה מה שיש להם. ילד גדל בשטחים וכל הוויתו היא עקירת עצי זית, זריקת אבנים ומתי אנקב צמיגי חיילים - זה לימוד תורה, הדבר הזה? זה משחית את האדם ברמה הבסיסית ביותר".

      הלברטל סבור שקריסת הציונות הדתית היא עניין של זמן, חלקה, הוא אומר, ישוב לזרם החרדי, וחלקה ימשיך את תהליך החילוניות שהחל בראשיתה. עד אז, החרדים יהיו בעיניהם כאנכרוניסטים שלא מבינים את צורכי השעה, ולטענתו הרגש עז ומר יותר משנדמה. "הם שונאים אותנו, שונאים ממש, הם חושבים שאנחנו מסוגרים מדי ולא מבינים את מצוות יישוב הארץ, לכן הם מעדיפים את החילונים. אין לי אף מילה טובה לומר על האידיאולוגיה שלהם, אבל אני לא שונא אותם. מנגד, הדתי רוצה להיות 'כלל-יהודי', ורואה בנו החרדים מטרד ואיום אסטרטגי. פעם הם היו חרדים ותראה לאן הם הגיעו".

      בחירות בבני ברק, מרץ 2015 (ראובן קסטרו)
      "המדינה היא ניצחון החילוניות". חרדי מצביע בקלפי בבני ברק (צילום: ראובן קסטרו)

      בן חיים לא מתרגש מהדיבור על קריסת הציונות הדתית. זו אותה היסטריה שהרבנות האשכנזית הציגה תמיד, הוא אומר. "המדינה היא ניצחון החילוניות, נקודה". יום העצמאות בעיניו מסמל את הרגע ההיסטורי שבו הזרם החרדי הפסיק להיות המרכזי בעם היהודי. "זה סיפור ענק. תרצה או לא, מוקד הזהות היהודית הוא המדינה, והדגל הפך לסמל קדוש. החרדים יודעים את זה, הם גם מרגישים את זה, אבל הם לא יכולים להתקרב אליו. וזה קורע אותם מבפנים".