פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיכום שבועי: הגיע העת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות

      אולי בגלל שאין לנו זמן לעכל ואין לנו זמן להכיל ולהירגע מהזיכרון העם כולו רץ אל אותן במות ובשר. האין דרך ראויה יותר לחגוג חירות ועצמאות? • אולי לא איבדנו השבוע את הרב ליכטנשטיין לבדו אלא את האפשרות לנהוג כמותו? • ותקשיבו לאלבום הרגיש והסוער של סטיבנס

      חגיגות עצמאות בגן סאקר, ירושלים, אפריל 2015 (נועם מושקוביץ)
      (צילום: נועם מושקוביץ)

      הגיע העת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. התנועה המקוטבת, המהירה מדי, מזיקה לחברה הישראלית ומזיקה לנפש הישראלית. בכל יום זיכרון, שעה שהיום נסוג והערב נכנס אני מתחיל לראות פנים, מטושטשים עדיין, אבל לאט הפנים מתבהרים - פניו של דוד מרכוס ז''ל. מרכוס היה חברי למחלקה, ונפל במארב המחבלים במה שנודע כאירוע " ציר המתפללים" בחברון. עם הבוקר שמגיע והשעות שנוקפות, דמותו כבר שלמה - הזיכרון ער ומפלח ואני מצליח להגיע אל עבודת האבל והצער, כלומר, אני קרוב אל אין ספור משפחות השכול שבתוכנו, מצליח להרגיש מעט מעט ממה שהן נושאות כל השנה, יש בי הזדהות ושותפות. והנה, ברגע, דמותו צריכה להימחק בשם הפטישים וריח הבשר הצלוי. לא יציאה אטית מן המקום הנפשי העמוק, לא תנועה נורמלית, אנושית בה הזיכרון נסוג כדי לתת מקום ליום יום. אנחנו חברה תזזיתית מדי, ממהרת לעבור מנושא לנושא, תולה דמות על הצלב לארוחת בוקר, ובערב כבר אותה דמות נשכחה ואחרת תלויה במקומה: את הקצב הכאוטי הזה מתדלק מעבר כמו המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות.


      בפרשת השבוע, פרשת "אחרי מות" מוזכר מותם של בני אהרון. באותו אירוע מלמד אותנו אהרון שיעור גדול באבל, הוא שומר על שקט-" וידום אהרון". ישנם פירושים שונים לאותה שתיקה- כעס על האל, הלם, קבלת הדין. אני מעדיף את המחשבה כי אהרון הבין שמול האבדן העצום יש צורך בזמן עיכול, בדממה שבתוכה הכרה באבל. שלא צריך מיד להימלט לדיבור ושיחה ופעולה, אלא לשהות לרגע חשוף וחסר הגנה מול מה שאירע, לתת לו מקום וכבוד, להביט בו, לגרום למוות להיצרב על הנפש. הבריחה, כך אני ממש חש, של החברה הישראלית מן האבל אל השמיים המאירים ורעשי הפיצוץ של הזיקוקים, היא ההפך הגמור מאותה יכולת התמודדות שמלמד אותנו אהרון. אנחנו לרגע חטוף מתקרבים להביט במחיר הנורא של קיומנו כאן ומיד ממהרים לרוץ לרחובות והסתובב חסרי מטרה בחיפוש אחר עניין וריגוש.

      לכן אולי נראה יום העצמאות שלנו כפי שהוא נראה - בהמי ואלים. הבשר הצלוי בכל מקום, הפטישים מכים בראש, והספריי חודר לעיניים. הזמרים עושקים את העירייה והקהל עונה אמן ומפזז לרגלי במות הבזבוז. אולי בגלל המהירות בה הצער הופך שמחה, הופך לרעש, אולי בגלל שאין לנו זמן לעכל ואין לנו זמן להכיל ולהירגע מהזיכרון העם כולו רץ אל אותן במות ובשר. האין דרך ראויה יותר לחגוג חירות ועצמאות? אני עוד זוכר, במעורפל, את הימים בהם טקס הענקת פרס ישראל וחידון התנ''ך היו אירועים מרכזיים ביום העצמאות, רגעים שהיו מרכז היום, האתוס המרכזי של האומה. היום מדובר באירוע חסר רייטינג, אותו רייטינג שהוא עגל הזהב החדש, בטח לאחר מהומת פרס ישראל לספרות. עברתי אתמול גם בירושלים וגם בתל אביב. ברחובות הערים לא היה דבר מלבד שיטוט שיכור של אלפי בני אדם, חסרי מיקוד וחסרי מטרה. לשמוח כי צריך לשמוח, לצעוק ולשתות כי זוהי הצורה שבה אנו נמלטים מהזיכרון, ממי שאנחנו, מהאפשרות לתת מקום לתכנים מורכבים. להפריד, וכמה שיותר מהר.

      דמות השבוע: הרב ד''ר אהרון ליכטנשטיין ז''ל

      הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון באלון שבות, מרץ 2011 (עומר מירון)
      (צילום: עומר מירון)

      כמה מתאימה פרשת השבוע "אחרי מות" לקינה על מותו של הרב ליכטנשטיין. רק בשבוע שעבר מתחתי פה ביקורת חריפה על ההנהגה הרוחנית של העת הזו, על ההסתגרות וההתכנסות, הפחד ממעשים גדולים, הפחד מחשיבה מורכבת והנה הלך לעולמו אחד האחרונים שאחז באותה עמדה מורכבת כלפי המציאות. האם יכול בכלל לקום בנינו רב שהוא גם ד''ר לספרות כפי שהיה הרב ליכטנשטיין? האם קול מתון, קול הומניסטי ומורכב כפי שהיה קולו יכול לקום כעת בערוגות הציבור הדתי, האם אותה כפילות שנמזגה בו- מצד אחד ידע עמוק במסורת היהודית, בארון הספרים שלנו ומאידך היכרות עם תרבות העולם, עם המחשבה המודרנית והפוסט- מודרנית אפשרית היום בציבור הדתי-לאומי, שלא לדבר על זה החרדי?


      כל זה מוסיף עוד ועוד משקל על הקינה, עוד ועוד צער על הסתלקות הדור ועל ההעדר שבדור הבא. לא הכרתי את הרב ליכטנשטיין באופן אישי, אבל קראתי סיפורים רבים אודותיו השבוע. מכל הסיפורים עלתה תכונה אחת ברורה - צניעות, ענווה, אולי המשאב הנפשי היקר ביותר. ועם כל סיפור ועדות שקראתי, התגבר בי הצער ועם כל סיפור חשבתי לעצמי כי לא רק הרב הלך מעולמנו אלא התכונה הזאת כולה, הולכת ואוזלת מאתנו. אכה על החזה ואודה שגם בי משתוללת מפלצת הכבוד וההכרה. אנחנו מתחנכים על ברכי הריאליטי, באקלים תרבותי שבו קולו של החזק גובר, במרחב שבו אתה חייב להיראות, להיות קיים, ומהר, לנופף בכל הדגלים, להראות לכולם. אולי באמת באקלים כזה גדולה רוחנית היא בלתי אפשרית? אולי לא איבדנו השבוע את הרב ליכטנשטיין לבדו אלא את האפשרות לנהוג כמותו?

      המלצת השבוע: האלבום החדש של סופיאן סטיבנס "קרי ולואל" ( "Carrie & Lowell")

      סופיאן סטיבנס (GettyImages)
      (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      סופיאן סטיבנס הוא מוזיקאי אמריקאי, נציג מוכשר במיוחד של מפלגת הסינגר-סונגרייטר. בניגוד לרבים מאותה מפלגה הוא מוזיקאי שנמצא בחיפוש תמידי אחר חדשנות ורעננות ולכן חלק מהאלבומים שלו עמוסים ולא קלים לעיכול. באלבום החדש חוזר סטיבנס לבסיס - ההפקה עירומה מאוד, ישירה וגלויה. כל זה מתרחש, לטעמי, בגלל החומרים שבהם הוא עוסק - הסיפור הביוגרפי-משפחתי שלו, סיפור לא קל של נטישה וחזרה, של קשר מורכב עם אמו ועם משפחתו.

      הסיפור כל כך מרכזי וטעון, שהפקה צבעונית הייתה מטשטשת אותו, וסטיבנס רצה באלבום הזה לספר את הסיפור. העירום הזה עושה רק טוב - זהו האלבום היפה שביותר של סטיבנס לטעמי, אלבום רגיש ורועד, איטי, אבל בתוכו מסתתרת סערה. אלבום שבו האיכות המלודית והטקסטואלית של סטיבנס מגיע לשיא. מומלץ.