בסך הכל אני אוהבת את מאה שערים. אוהבת את האווירה, את הסמטאות הציוריות, המרפסות שתלויות ברפיון ומאיימות לצנוח על העוברים ושבים. כשאתה שם אתה חש בפלנטה אחרת, כזו שמחזירה אותך לפעם . לעיתים התחושה הציורית של המקום יכולה לחנוק אותך ולסגור עליך.
אבל ביום שישי האחרון, עת שעלו דווחים על הקצין שהותקף, חזרתי באחת לאירוע בו הייתי חלק מהסצנה. אלו היו כמה רגעים שבהם חשתי כי אם לא אנוס על נפשי, ארמס בידי אספסוף זועם על שפלשתי לשכונתם. כל חטאי היה פאה וחצאית שלא תאמו את אמות מידותיהם של המתפרעים. פחדתי. עיניהם רשפו ולשונם שילחה לעברי נאצות וגידופים ביידיש עסיסית. במוחי כבר דמיינתי את הטיטול שיעוף עליי. למזלי ירושלמית אנוכי, ונבלעתי במהירות באחת הסמטאות הרחק מההמון הזועם.
כך גם היה ביום שישי. ביקור בית של קצין במאה שערים עם מדי צה"ל בשכונה, סיבה טובה ללינצ'. אני קוראת ורואה את התמונות של מעללי החבר'ה האלה, שנראים לפעמים כמעט כמו אסלאם קיצוני או פעולת טרוריסטים שבטוחים בצדקת דרכם ובטוהר מידותיהם בשם הצדק והקודש. בשם אללה.
זה כואב. כואב לי במיוחד כחרדית, משום שמשייכים אותם בטעות למגזר החרדי. אכן מלבושם שחור, ציצית לגופם, פאות מסתלסלות, אבל מעשיהם נפשעים וראויים להוקעה מעל כל במה. הם ראויים למשפט צדק שיעשה בהם, הם מחללים את הקודש במעשי התוקפנות שלהם, להם ייקראו חרדים?
לפעמים צה"ל הוא יעד התקיפה, פעמים חברי הכנסת והעסקונה החרדית, כמו חה"כ גפני או מקלב, ולעיתים גם רבנים גדולים שהפוחזים החליטו, ברוב חוצפתם, שהם אינם פועלים כשורה. הם פועלים על דעת עצמם, ואינם נשמעים להוראות או למפעילים. הכל ספונטני, בלי הגדרה או תכלית, ובעיקר, בלי שום רב שינחה אותם. מדובר בחבורת מטורפים שלא סופרים ממטר - מנהיגים וראשי עדה. הם הראשונים לחרחור ריב ומדון, שריפת פחים, יידוי אבנים וטיטולים ושאר מרעין בישין.
גם לפני שבוע הסתובב ברשת סרטון על חייל במדים שהותקף בבית שמש בידי חרדים זועמים. ושוב אני שואלת: חרדים? איך? במה? הם מהלכים אימה על כל מי שאינו כמותם, חרדי כחילוני, ומטילים כתם על מגזר שלם שמוקיע וסולד ממעשיהם. אני חיה באזור שהינו חרדי מיינסטרימי, אני מכירה תופעה של חרדים מאד, אך עדיין תופעה כזו היא אפילו לא בשוליים. היא רק מוציאה לעז על מגזר שלם ואכפתי שאולי לא מסכים עם כל מה שקורה במדינה הזו. אבל כשהוא צריך, יש לו דרכים לגיטימיות וראויות בכדי לבטא זאת
יום הזיכרון 2015 לא יישכח במהרה. יוזמות מרגשות ופרויקטים יפים שהוקמו בידי חרדים, אמירת תהילים מרוכזת לעילוי נשמת חיילי צה"ל, אמירת משניות, מעגלי שיח ואכפתיות הדדית עם רצון לשנות ולהרבות אחדות בין חלקי העם. ואז שוב סיפור מכוער שכזה, שמפעפע שנאה ומחזיר אחורה סטריאוטיפים ישנים ומראות שאנו מבכרים לשכוח.
חשוב לי לומר זאת שנית, כחרדית וכמייצגת את החברה החרדית הסובבת אותי, אנו מוקיעים את התופעה, סולדים ממנה ומקווים כי המשטרה תמצה עם הפושעים את הדין. לא ייתכן כי קבוצת שוליים תהלך אימה, תגרום להדרת אנשים מכל זן שהוא לצאת ולבוא בשכונתם. שלא לדבר על בעלי עסקים בשכונה שעלולים להיפגע.
אתם לא שייכים למגזר שלנו. אינכם פועלים לא בשם התורה ולא בשם ההלכה, כמובן לא בשם אף רב. כל טייטל אחר ראוי לכם. רק לא חרדים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.