סיכום שבועי: פונדקאות: אושר של אחד, לא מצדיק סבל של אחר

ליבי יוצא אל הזוגות המבקשים להקים משפחה, אבל אותה פונדקאות בעולם השלישי, נראית לא מוסרית, ובעיקר נצלנית • הבסיס הצבאי הוא מקום אינטנסיבי ומורכב, עמוס בשעמום וצורך בפריקת מתח. כר פורה ליחסים מעוותים • וצפו בעונה החמישית של לואי סי קיי

  • סיכום שבועי
יונתן ברג

אירוע השבוע: רעידת האדמה בנפאל

(צילום: רויטרס)

טיילתי בנפאל לפני שנים, ולמרות שזה כבר נשמע כקלישאה, הם באמת עם נדיב ורחב-לב, אנשים צנועים מאוד, מארחים נהדרים. יש איזו נחמה מסוימת בעובדה שהתגייסנו, כציבור, על ידי שליחי הציבור שלנו - צה''ל במקרה הזה, כדי לעזור להם במהירות. כל כך הרבה ביקורת עצמית ולהט שלילי היו פה לאחרונה, אולי האירוע הזה יחדיר לזירה הציבורית קצת הכרת הטוב ומבט על החלקים הטובים שבנו.

וכמובן, בתוך כל הסיטואציה הקשה הזאת, מגיעה גם הזווית שלנו: "פולומוס הפונדקאות". נושא מסובך, מורכב, ומלא צודקים. כמו רבים, גם ליבי יוצא אל הזוגות המבקשים להקים משפחה, אבל אותה פונדקאות בעולם השלישי, נראית לא מוסרית, לא ערכית, ובעיקר נצלנית. צר לי, אושר של אחד אינו מצדיק סבל של אחר, ותירוץ "הבחירה החופשית" לגבי אותן נשים, פשוט לא מחזיק מים.


בפרשת השבוע, פרשת "אמור", אנחנו מוצאים כמה פסוקים הקשורים להקרבת קורבנות. העיקרון פשוט, אי אפשר להקריב קרבן, כלומר להתקרב אל האל, להיטהר ולצאת לדרך חדשה, אם יש באותו קרבן מום. כל חיסרון גופני, מחלה ופגיעה, מונעים מהקרבן להתקבל, יש צורך במשהו שלם ונקי בכדי להתחיל מחדש.

אבל למרות ההבדלים הברורים בין עולם הקורבנות של אז לאלו של היום, אני רוצה לחלץ עיקרון חשוב - אי אפשר לבקש משהו שלם ומתוקן דרך פגיעה, באמצעות משהו שיש שבו עיוות. שימוש ביתרון כלכלי כדי להשכיר רחם של אישה ענייה הוא פגום. אחרי שמדינה אחת מוציאה את הפונדקאות מחוץ לחוק, בצדק, לרוץ למדינה אחרת שעדיין לא התעוררה, זה מעשה פגום. לעשות את כל זה ואז להיתמם מאחורי הבחירה החופשית של העני מול העשיר, זה אפילו יותר מפגום. ועם מום, משהו טהור מתקשה לבוא לעולם.


אבל, ויש פה אבל גדול, גם המדינה וכולנו אשמים. יש צורך להכיר בזכות של זוגות חד-מיניים להביא ילדים, לתמוך בהם ולעודד אותם בכל דרך. איך למשל? אימוץ. שמעתי השבוע שהמדינה אינה מאפשרת לזוגות חד-מיניים לאמץ. איזו מן איוולת זו? איזו אטימות חסרת בסיס. רק חושך תודעתי יכול למנוע מאותם זוגות לאמץ. אותה החלטה ממשלתית, שולחת עוד ועוד זוגות לאותם מסעות פונדקאות בקצה תבל.

ברמה המערכתית, יש צורך לספק להם פתרונות בכדי לממש את חלום המשפחה ואותם זוגות צריכים, לטעמי, להכיר בקונפליקט המוסרי הקשה שהפונדקאות, לפחות כזו הנעשית במדינות עולם שלישי, מניחה לפתחם. וגם פה המדינה חוטאת. כי גילנו השבוע שיש פונדקאות בארץ, אבל דוחקים ממנה את הזוגות החד-מיניים. לא צריך להגיע לנפאל ולא צריך לתת יד לניצול, אבל יש צורך להעניק את כל האפשרויות האחרות בפני אותם זוגות. אפשרויות ששמורות על שוויון ומונעות ניצול של החלש.

דמות השבוע : מאי פאטל

(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

החשיפה של מאי פאטל השבוע הייתה חשובה הרבה מעבר לגבולות המקרה הספציפי שלה. כל הכבוד לה, ובהחלט צריך למצות את הדין עם המפקד, למרות עברו הצבאי המרשים. אבל מי שבאמת צריך להתעורר מהמקרה הזה ולבצע בדק בית ושינוי מעמיק היא המערכת הצבאית כולה.

גם אני העברתי שרות צבאי ביחידה קרבית, ואני זוכר משם את מערכת היחסים המורכבת, המעוותת פעמים רבות, בין הנשים לבין הגברים ונכון יותר - בין הבחורות הצעירות למפקדים המבוגרים מהם. הבסיס הצבאי הוא מקום אינטנסיבי ומורכב, עמוס בנעורים ומוות, בשעמום וצורך בפריקת מתח, במרחק מהבית ומרחק מנורמליות: כר פורה לאותם יחסים מעוותים.


הראשונים שצריכים לעבור סדנה הם המפקדים הקרביים, לא רק כי בבסיסים שלהם המצב הוא הנפיץ ביותר, ולא רק כי הם עצמם, פעמים רבות, מקרינים סביבם כריזמה וכוח, אלא כי הם משמשים דוגמה, הם, בסופו של דבר, הפנים של צה''ל, וההתנהלות שלהם מכתיבה את האווירה הכללית בצבא, ביחידות העורפיות ובקריה. ההרגלים מגיעים משם, המיתוסים צומחים שם.

ואחרי אותה סדנה יש צורך לעשות עוד אחת נוספת לכל חיילת שמתגייסת, לתת לאותן נערות צעירות, לעתים מפוחדות, את הכלים להתלונן ולהדליק נורות אדומות, שידעו למי לפנות ומי נמצא במערכת בכדי לשמור ולהגן על גופן וכבודן לאורך השירות. אם יש צורך להקים אגף מיוחד בצה''ל בעבור זה, אז יפה שעה אחת קודם, המקרים הללו, שהיו מגפה והפכו לטפטוף, חייבים להיפסק.

המלצת השבוע: העונה החמישית של "לואי" - לואי סי. קיי.

(צילום: GettyImages, Bryan Bedder)

בימים אלו עולה העונה החמישית של הסדרה הקומית "לואי" בכיכובו של הקומיקאי - לואי סיי. קיי. אבל זו הזדמנות לא רק להלל את הסדרה אלא את היצירה שלו כולה. סי. קיי, הוא סטנדאפיסט מזן שלא קיים בישראל, מישהו שמתחת לבדיחות, ובין הבדיחות, מבקש להגיד דברים עמוקים ומשמעותיים על החיים שלנו בעידן הנוכחי.


הוא מדבר על הטכנולוגיה וההשפעה שלה על קשרי אנוש, על הבדידות, המחלה הגדולה של עולם שלכאורה כל הזמן מדבר ומגיב. על הורות וזוגיות, ובעיקר על כל אותן חוויות נפשיות שאנחנו מתקשים להודות בהם - האלימות ששוכנת בתוכנו, העובדה שאנחנו מדחיקים קולות בתוכנו למען הסדר החברתי. הסדרה "לואי" מומלצת, והפרקים הראשונים בעונה החמישית מעולים, אבל מומלץ אפילו יותר לצפות במופעי הסטנדאפ שלו שמצויים ברשת, מופעים לא רק מצחיקים, אלא גם מעוררי מחשבה.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully