הוא נולד כתוצאה מאונס. היה זה בשעת בוקר מוקדמת, כאשר השוטר הישראלי יצא לעבודתו. הנוגש המצרי נכנס לבית וקיים יחסים עם אשתו, שחשבה כי מדובר בבעלה. "מדוע דווקא לי קרה דבר כזה?", שאלה האישה את עצמה. חכמי המדרש עתידים היו לענות לה על כך: משום שאת, שלומית בת דברי, כשמך, כך מעשייך: מדברת עם כל אדם, ודורשת בשלום כל אחד, כולל המצרים שנקרים בדרכך. לכן, דווקא בך נתן אותו קלגס את עיניו (ראו שמות רבה א, כח, ויקרא רבה, לב). כאשר האבא נוכרי והאימה מסרכת דרכיה, אין פלא שהבן שנולד גדל להיות מקלל שם ה', אדם חסר תקנה שמוכרחים להוציאו להורג.
זוהי דרך אחת להסביר כיצד קרה שאדם מישראל קילל את ה'. אולם ישנה גם דרך אחרת, ולפיה, לא היה זה הכרחי שאותו בן יגיע לכך. אין ספק שמשחר נעוריו הוא סבל מבעיה קשה של זהות. מצד אחד הוא שייך לעם היהודי, אבל מצד שני הוא בן איש מצרי. כשכל עם ישראל עקב בשמחה אחר עשר המכות, הוא חשב מן הסתם על אביו המצרי שסובל עכשיו. כאשר הצבא המצרי טבע בים סוף, וכל בני ישראל יצאו בשירים ובמחולות, במוחו הבליחה המחשבה: "אולי אבא שלי נמצא בין המצרים הטובעים בים"... מעבר לבעיית הזהות, יש להניח שהוא סבל מאפליה קשה מרגע צאתו לעולם, שכן אב המשפחה, לא היה אביו, וסביר שהתייחס אליו בניכור ובלי אהבה. המקלל גדל אפוא בין שאר אחיו בתסכול, בבדידות ובתחושת קיפוח.
כאשר בגר והיה לאיש, תחושות הניכור והקיפוח אף החריפו. בהיותו בן איש מצרי הוא הוקע מתוך החברה, שראתה בו נטע זר, והתייחסה אליו כאל ממזר. אף שבט לא הסכים שהוא ייטע את אוהלו בקרבו, אף לא בני שבט דן, מהם הייתה אמו (ויקרא רבה, לב, ספרא אמור, יד). בצר לו הוא פונה לבית דינו של משה, שמשיב פניו ריקם, ולא מציע לו כל חלופה. עומד לו אפוא אותו יהודי במצוקה איומה, דחוי ומוחרם בלב המדבר, ושליח ה' דוחה אותו. עתה יכולים אנו להבין איך גידוף שכזה יוצא מפיו.
מדברי המדרש עולה תשובה אחרת לשאלה מה גרם לאותו יהודי שיחטא בקללת השם. הוא חווה חוויה קשה של התנכרות והתאכזרות מצד החברה, והגורם היחיד שיכול לבוא לעזרתו היה בורא עולם, אך תוחלתו לקבל סעד מ-ה' נכזבה. הוא לא רק חש מנוכר, כעוס ופגוע מצד החברה של בני ישראל, אלא גם דחוי ומורחק מ-ה', ומתוך מפח הנפש הזה חרץ חרצובות לשונו.
בחריצת דינו של אדם כה חריג, נדרש משה לקבל הוראה ישירה מהקב"ה. קשה היה לו להחליט האם צריך להתחשב בנסיבות המיוחדות וברקע של אותו מגדף, ולדון אותו לקולא, או שאין מנוס מלמצות אתו את הדין וייקוב הדין את הנוקב שם ה'. אנו, כמובן מנועים מלהרהר אחרי בית דינו של משה רבנו, ומלערער על דין שמים.
אבל, מסקנה אחרת אנו צריכים להסיק. מפרטי המקרה עולה שלא היה זה הכרחי שאותו בן איש מצרי יגיע לאן שהגיע. אילו ידעו בני שבטו להכיל אותו, ובמקום לדחותו, היו מקרבים אותו, הוא לא היה מגיע לבית דינו של משה, לא היה בא לכלל ייאוש תהומי, ולא היה מגדף שם שמים.
לנו אין את האפשרות שהייתה למשה - לברר את ספקותינו עם בורא עולם. כשאנו נדרשים להכריע ביחס לאנשים חריגים עלינו להיות רגישים ושקולים, ולהשתדל להכיל את האחר והשונה. עלינו להבין מאין בא ומה עבר עליו, ולדון אותו לכף זכות. אם נזהר בכך, נוכל למנוע פגיעות באנשים, ולהביא ברכה ולא קללה.