הזהות הלאומית של העליות הראשונות נגזרה במידה רבה, ואפילו כמעט מוחלטת, מן המודל הסוציאליסטי. מפלגות השמאל שהיום מדברים ''ליברלי'' ו"אוניברסלי'', עסקו בתקופת טרום וקום המדינה בנושאי זהות יהודית באופן אינטנסיבי. כך ניתן לראות בכתביהם של ברל כצנלסון, א. ד. גורדון ואפילו שולמית אלוני. היהדות הייתה חלק מן העולם התרבותי שעליהם התבססה ה"אור לגוים" והזהות הסוציאלית שלהם.
במבט ראשון, אכן עושה רושם כי קיים סנכרון מלא בין הגישה הסוציאליסטית ליהדות המזהירה: "הישמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל... ורעה עיניך באחיך האביון", היהדות מטמיעה את ערכי הסולידריות, האחריות והתמיכה בחלש. המשנה המפורסמת (אבות ה-י) "האומר שלי-שלך ושלך-שלך, חסיד" מובילה את החברה האזרחית להיות שיתופית, מעניקה, וכמובן שוויונית.
אבל מבט מעמיק מגלה כי פני הדברים הם לא כך. או אם נדייק - הם כמעט הפוכים. המודל הכלכלי שהתורה מציעה הוא למעשה שוק חופשי עם רגולציה מזערית למדי. כל זאת לצד החובה האנושית והמוסרית מן העשירים לתמוך בשכבות החלשות. השוק החופשי מעניק את זכות הקניין הפרטי לכל אדם ומאפשר לו לקנות קרקעות, להעסיק עובדים וליצור תחרות. על דבר אחד שומרת היהדות תחרות הוגנת וצלם אנוש. כך לדוגמא, אסרו חז"ל לפתוח חנות מתחרה במקום שיש בו שוק מצומצם וחוג קונים קטן ומוגבל. זאת בטיעון של "פסקת לחיותי", התחרות הזו אינה בריאה שכן במקרה כזה בעל החנות הוותיק יאבד את חיותו פרנסתו. מדובר בהתערבות חריגה של הרגולטור שללא ספק מצמצמת במעט את השוק החופשי, אולם היא נעשית מתוך אילוץ על מנת לאפשר גם לעסקים קטנים לשרוד.
דוגמא נוספת, חריגה אף היא, מופיעה בדיני העסקת עובדים. מותר להעסיק עובדים, אולם קיים גבול לגבי שעות ההעסקה. בזמן המשנה היו אלו שעות היום אל מול שעות הלילה, והמעסיק היה מחויב לספק להם ארוחות על חשבונו. אבל המשנה מגבילה ואומרת "הכל כמנהג המדינה". כלומר, הנורמה המקובלת היא המחייבת. מחייבת את המעסיק ומגבילה אותו מן היכולת לדרוש מעובדיו העסקה מעבר לשעות העבודה המקובלות, להשתתף בכיסוי הנסיעות, וכמובן לספק ארוחות. גם כאן מדובר בהגבלה על השוק החופשי, שאולי תמעיט במעט מכוחו של המשק לייצר כסף, אבל מנגד היא דואגת לצלם האנוש של העובדים. לו היו ההגבלות הללו מיושמות לאורך ההיסטוריה כנראה ולא היינו לומדים היום על השלכותיה ההרסניות של המהפכה התעשייתית, וכמובן לא היינו רואים ילדים בני 14 עומדים על רגליהם 10 שעות ברציפות בסדנאות היזע של סין.
הדוגמא הבולטת ביותר להתערבות בקפיטליזם היא מצוות היובל. מדובר במודל כלכלי מהפכני האומר כי אחת ל-50 שנה משק הנדל"ן כולו מפרמט את עצמו וחוזר למצבו הראשוני. כל אלו אשר ירדו מנכסיהם ונאלצו למכור את כרית הביטחון האחרונה שלהם הבית או הנכס, מקבלים אותו בחזרה בשנת היובל. ואם לא הם, אז הבנים שלהם. אם ננסח זאת אחרת, אין באמת שוק של רכישת קרקעות, מדובר לכל היותר בחכירה ל-49 שנה. לאחר מכן, הנכס חוזר לבעלים המקורי. גם מחיר הנכס נגזר ממשך השנים שנותרו עד לשנת היובל. זו ללא ספק תקנה דרקונית, אבל היא מבטיחה שוויון אמיתי. שוויון הזדמנויות לכל אדם, בלי קשר למשפחה אליה הוא נולד או למצב הכלכלי ששרר במשפחה באותה התקופה. לכל אדם יש הזדמנות להתחיל את חייו הכלכליים מחדש. ללא כל ספק מדובר ברגולציה שלא מאפשרת שוק חופשי של קרקעות (ורק בתחום הנדל"ן) אולם מאידך, היא לא מתייחסת למשק רק כמכשיר לייצור כסף, אלא מתייחסת לאדם, לכבודו ולזכויותיו.
אולם מלבד הגבלות אלו, היהדות משחררת את המשק. מאפשרת לעשירים להתעשר, לצד חובתם המוסרית לתרום אחוזים ניכרים למטרות צדקה. מודל קיבוצי יכול להיעשות כאשר חבריו מרצונם מעניקים את נכסיהם עבור כלל החברים. מדיניות שמאלצת את האדם הפרטי לוותר על זכויות הקניין שלו היא, במילה אחת, גזל.
לפרסום מאמרים בוואלה יהדות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.