"הייתי אז קצין צעיר בחיל האוויר. הרגשתי תכונה רבה בבסיס, אבל עדיין לא הייתי שותף לקבלת ההחלטות ולא הבנתי על מה המהומה. רק אחרי שתי יממות התגלתה לי הסיבה: מבצע שלמה, מבצע ענק, חשאי, נועז ומסוכן להעלאת בני אתיופיה לארץ. הייתי פשוט בהלם: הם הרי בכלל לא אזרחים של המדינה. רק אז הרגשתי בפעם הראשונה מהי המשמעות של עם אחד".
דבריו המרגשים של הקצין מחיל האוויר אינם רק תחושה. מדובר בעובדה היסטורית שהמילה "מדהימה" מחווירה לידה. בני אתיופיה נתלשו באכזריות מעמנו לפני 2,700 שנה, בגלות עשרת השבטים. מקורות היסטוריים אחרים טוענים כי כבר עם היפרדות הממלכה המאוחדת, לאחר תום תקופת המלך שלמה, בחרו אנשי שבט דן לעזוב את הארץ. כאשר המלך, ירבעם בן נבט, חילן את הממלכה מיהדותה והעמיד בתוכה פסלי פולחן. כמו גם בני תימן, אשר ממצאים היסטוריים מעידים כי הם שוכנים במקום מאז ימי בית המקדש הראשון, במאה ה-7 לפנה"ס לערך. עדויות דומות נמצאו לגבי גלות מרוקו.
למרות הבידוד התרבותי והתקשורתי בן אלפי השנים, נאבקה הקהילה לשמר את אורחות חייה כיהודים. ואם אצל גלויות תימן ומרוקו, נתק זה כמעט ולא השפיע על המכלול האדיר של תרי"ג המצוות על אינספור סעיפיהם, אצל יהדות אתיופיה אכן קיימים פערים מסוימים. הרב קוק זצ"ל, רבה של ארץ ישראל, לא ראה בפערים אלו סיבה לחשוש כי אין מדובר ביהודים. את הפערים הוא תלה בנתק התרבותי והתקשורתי אשר הקשה על הקהילה המבודדת לקיים את יהדותה: "במדינה זו (חבש) הרחוקה ממרכז החיים היהודיים חיים זה יותר מאלפיים שנה רבבות יהודים, אשר למרות כל התלאות והצרות שעברו עליהם נשארו נאמנים לדתם ולעמם, אבל במשך זמן ישיבתם שמה, ניתק מהם כל יחס וקשר עם העולם היהודי הגדול עד שהשקפתם על היהדות והדת נעשית פגומה ולקויה מאוד והרבה גופי תורה נשתכחו מהם לגמרי". כתב בשנת 1921.
ההיסטוריה הרחוקה מלמדת כי נתק תרבותי בין קהילות יהודיות גרם לפעמים לריחוק של קהילה זו או אחרת. כך למשל נהג עזרא הסופר בזמן שהעם חזר לארצו לאחר גלות בבל. עזרא, דחה קהילות מסוימות לא בגלל ספק על זהותם העברית, אלא מתוך החשש שנטמעו בתוכם במרוצת השנים גם גויים. אולם ספק זה אינו קיים בנוגע ליוצאי אתיופיה. גם הרבנים המחמירים ביותר, אשר דרשו הוכחה היסטורית ברורה אודות יהדותם, הסכימו מיד כי מדובר ביהודים. "לא מדובר כאן על חוק השבות או ביטוח לאומי, מדובר בשאלה היסטורית עקרונית, האם אכן השושלת שבידינו אכן מדויקת ואמינה מבחינה היסטוריונית. יש מספר דרכים לאמת את זה, וזה רלוונטי ליוצאי אתיופיה או ליוצאי ברית המועצות באותה המידה". מסביר לוואלה! יהדות גורם המעורה בדבר.
במקרה זה לא היו ספיקות לגבי יהדותם, והרב קוק בראשית המאה ה-20 לא היה הראשון להביע את דעתו. למרות הספק בין הפוסקים, כמו גם פסיקת הרב הראשי הראשון, הרב הרצוג (סבו של יו"ר "המחנה הציוני") אודות הטקס הקצר המכונה "גיור לחומרה". חשוב להדגיש שאין מדובר בהליך של גיור, שכן היהדות באופן מוצהר אינה מעודדת גיורים. מדובר באקט הלכתי המיוחד למקרים מעין אלו. גם כיום לשכת "הרב הראשי ליהדות אתיופיה", עוסקת בבירור הייחוס המדויק של כל יהודי המבקש זאת. מדובר בהליך הזהה לבירור יהדות של כל יהודי מכל ארץ מוצא.
מלבד זאת שיהדות אתיופיה מהווה, עקרונית, את אחד משבעת פלאי תבל ההיסטוריים ביכולתם לגשר על אלפיים שנות נתק, ומלבד כך שהם מהווים מקור אדיר לגאווה לאומית על עמידתם העיקשת ועל הצלחתם לשמר את זהותם גם בתוך קהילה מבודדת ומול סביבה עוינת, הם גם בהחלט מקור להשראה יהודית, ועל כך יוכיח הסיפור הבא:
ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, פנה לנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב בבקשה שיאשר מבצע צבאי שיאפשר את הצלתם ועלייתם של בני הפלאשמורה ( כינוי לקבוצה מיהדות אתיופיה שחדלו לקיים מצוות או התנצרו, מרצון או אונס. א.ק) הנשיא הופיע בפני המועצה לביטחון לאומי אשר הצביעה אודות הפעולה. ההצעה כמעט ונדחתה על חודו של קול. ואז קם אחד הסנטורים וסיפר: "לפני מספר שנים החלה שריפה באחד מן הבתים כאן בארה"ב. שני ילדים היו בתוך הבית, כאשר בני המשפחה זעקו לעזרה מבחוץ. לפתע ניגש גברתן שחור עור אל תוך הבית, קפץ אל תוך הלהבות, תפס את הילדים בידיו, נפל, נחבל, נכווה מעט, אבל הצליח להציל את הילדים. אבי הילדים, שהיה אדם אמיד ובעל אמצעים, ניגש אליו וביקש להודות לו ולסייע בידו כלכלית. 'אני לא נוגע בכלום', הודיע שחור העור באנגלית 'אני מבני הפלאשמורה, אני עשיתי 'מצוה'". סיים הסנאטור את נאומו הקצר ואמר: "שאני אעזוב את בני הפלאשמורה? אני הייתי אחד מן הילדים ההם. הם לא עזבו אותי, אני לא עוזב אותם." והפעולה הצבאית יצאה לדרך.