בפתח פרשת השבוע שלנו בהר, נמסר עניין השמיטה ושנת היובל, כשהיוצא מן הכלל הוא פסוק הפתיחה החריג שעל שמו הפרשה. במקום לומר, כמו שנאמר בדרך כלל בפירוט הדינים, והמנהגים, והמצוות, והקורבנות - "וידבר ה' אל משה לאמור...", בפרשתנו כתוב: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור...". מעמד הר סיני ולוחות הברית כבר עברו, מדוע פתאום אנחנו חוזרים שוב אל הר סיני? מה מיוחד בעניין השמיטה שדווקא בנושא זה מכל עניינים שבספר ויקרא, בוחר הכתוב לומר "בהר סיני" או כמו ששאלו חז"ל: "מה עניין שמיטה בהר סיני"?.
סוגיה זו הפכה כבר מטבע לשון בשפה העברית, מרוב עיסוק וריבוי פרשנות. ועל פי רוב, שמישהו מעלה נושא באמצע שיחה שלכאורה אין קשר בין הנושא לנשוא, יעירו לו מה עניין שמיטה להר סיני. כלומר - מה הקשר?
הפרשנות הרווחת היא, שהפסוק הקושר בין עניין השמיטה למעמד הר סיני, רוצה להדגיש שלמעשה כל התורה, ולא רק עשרת הדיברות, אפילו עניין רחוק כמו עניין השמיטה, ניתן למשה על ידי האלוהים פנים אל פנים, באותה דרגת חשיבות וקדושה במעמד הר בסיני. חכמי התורה שבעל פה, עוד ממשיכים ואומרים שלא רק התורה, אלא גם המשנה והתלמוד וכל שרשרת הפרשנות המסורתית גם לעתיד לבוא, ניתנה כבר למשה בסיני. כך הצליחו התנאים ל"קדש" את עולם הפרשנות שהם בנו, ולהוסיף אותו לעולם התורה שבכתב, עולם שקודש קודם לכן.
לרובנו, השמיטה היא עניין שולי וזניח. השנה תשע"ה, היא שנת שמיטה. ומי מן הקוראים/ות את הפרשה היום עוסק בשמיטה? מבין בשמיטה? אכפת לו משמיטה... המסורת הגלותית והממסד הרבני הצליחו לקחת רעיון חשוב, אולי עיקר מרכזי בתורה, ולהפוך אותו לכאב ראש. צרה גדולה לחקלאים ישראלים שמנסים לשרוד מול יבוא זול וממסד אטום. ומקור הכנסה נוסף למנגנוני הכשרות שמטעם, שגוזרים קופון על גבי הצרכן הישראלי שאין לו מושג למה וכמה הוא משלם על הכרובית מירדן.
פרשנים רבים רואים ברעיון השמיטה והיובל את המרכז הערכי של מבנה החברה שאמורה לקום בארץ ישראל אחרי הנדודים במדבר. "ה?י?ת?ה ש??ב??ת ה?א?ר?ץ ל?כ?ם, ל?א?כ?ל?ה--ל?ך?, ו?ל?ע?ב?ד??ך? ו?ל?א?מ?ת?ך?; ו?ל?ש??כ?יר?ך?, ו?ל?תו?ש??ב?ך?, ה?ג??ר?ים, ע?מ??ך". רעיון שמיטת החובות. שמיטת האדמה. ושחרור העבדים. "ו?ק?ר?את?ם ד??רו?ר ב??א?ר?ץ, ל?כ?ל-י?ש??ב?יה?; יו?ב?ל ה?וא, ת??ה?י?ה ל?כ?ם, ו?ש??ב?ת??ם א?יש? א?ל-א?ח?ז??תו?, ו?א?יש? א?ל-מ?ש??פ??ח?ת?ו? ת??ש??בו?", הוא המתכון העתיק לבניית חברה צודקת. הוא הייעוד של תורת משה כתורה שהבסיס שלה הוא צמצום פערים וצדק חברתי. רעיון שצומח בעם שיוצא מבית עבדים. מצרים היא בית עבדים ואנחנו נקים "חברת מופת", חברה שאחת לשבע שנים תשמוט חובות עניים. תאפשר חלוקה מחודשת של משאבים ותקרא דרור לעבדים.
כיצד איבדנו את "הנקודה המרכזית", את הייעוד שלנו כעם, והפכנו מעם ששואף לבנות חברת מופת לאחת החברות התחרותיות, בעלות הפערים הגבוהים ביותר בעולם המערבי? חברה שבוגדת ברעיון הנשגב שהוא איננו רחוק ואינו שולי.
לא במקרה כתוב בפרשה שלנו: "וידבר ה' אל משה בהר סיני" השמיטה היא סיני. היהדות היא השמיטה. ובארץ ישראל היום אין שמיטה. יש רק צביעות של ממסד דתי שמתעמר בחקלאים. והרעיון האמיתי של התורה נדחק על ידי תורת החומר התחרות והניצול.