סיכום שבועי: האח הגדול והרב פינטו - כולנו נמשכים לסלבס

מבחינה תרבותית, השבוע הזה התחיל רע והמשיך עוד יותר גרוע: קודם החטא הקולקטיבי, מדורת השבט החדשה של "האח הגדול" ואז גזר הדין של הרב פינטו בעוון שוחד. אני בכוונה מחבר בין הדברים, כי כשהדרדרות מוסרית מגיעה, היא מופיעה בצדדים שונים של החברה, גם אלו שלכאורה מנוגדים. הרב פינטו אינו לבד, הרב מצגר, רב ראשי לשעבר חשוד גם הוא בפלילים וכולנו זוכרים את מקרה הרב אלון, אפשר כבר להגיד בפה מלא, או חצי מלא: משהו רע עובר על הממסד הרבני.

ויש פה עוד נקודה אחת שמחברת בין "האח הגדול" לרב פינטו: המשיכה הגדולה שלנו לסלבס, הרצון לגעת בזוהר, להתחכך במשהו שנראה שלם ומוצלח יותר, בעוד אותן דמויות, כפי שאנחנו רואים שוב ושוב, בדרך כלל ריקות לגמרי, כבויות יותר מאתנו. הרי מספיק בימינו שאיש אמיד יפנה לרב וכבר אותו רב נמשך כבמטה קסמים בריח ההצלחה והחשיבות. לא מעשי החסד, לא הדרכת הציבור, לא חידושי תורה, מה שגורם לרבנים לקבל את שמם, והדבר אמור, לצערי, בעיקר בתפיסה של רבנים בחברה החילונית, היא הקרבה להצלחה כלכלית או תרבותית, ציבורית ופרטית, אין דבר רחוק יותר מדעת תורה שמבקשת את היום-יומי ולא מעשה ניסים.

בפרשת השבוע, פרשת "בחוקותי", אנו פוגשים את הקללה והברכה. המבנה הוא פשוט מאוד - עשיית הרע והגמול המגיע אחרי החטא וההידרדרות המוסרית, ומאידך, הגמול המגיע בזמנים של נאמנות לצווים המוסריים והרוחניים. המבנה הפשוט הזה עומד מול האנושות מאז ומתמיד. החלוקה בין הטוב לרע ברורה ומאחדת את האנושות למרות הבדלי התרבות והשפות, למרות המרחקים הגיאוגרפיים והתודעתיים, למרות הבדלי הזמן, העידנים והתקופות.

לפחות עבורי, אותה עמדה ברורה בין טוב לרע, קיימת ואינה קשה ומורכבת כל-כך. כלומר, ישנם רגעים הצבועים בצבעים של בין טוב לרע, יש תחום אפור שבו אנו מבולבלים, אבל כולנו יודעים, באופן בוהק ובהיר שאינו נתון למחלוקת, שנתינת ולקיחת שוחד הוא מעשה פסול, אין פה תחום אפור, אין פה מורכבות, יש פה את הצד הברור לגמרי של הקללה. הבהירות המוסרית היא לא דבר מסובך, רובנו, למרות הכול, מבדלים בין הטוב והרע, בין הברכה והקללה.

בדיוק בגלל האלמנט הזה המעשים של הרב פינטו מקבלים תהודה גדולה כל כך. כשאנשים השקועים בתוך עולם התורה אינם מצליחים להבדיל בין טוב לרע, בין המתוקן למעוות, יש בכך סימן מדאיג לכולנו, ובעיקר לעולם היהודי. ואם זה לא היה מספיק, באה התנהגות החסידים של הרב בבית המשפט והניחה חותמת על אותו אקלים הרסני. הפגיעה באנשי התקשורת, השימוש באלימות, מורים שגם הכאה על חטא וחזרה בתשובה הם אינם אפשרות בסביבת הרב. הרי היהדות אינה מותירה את האדם עם אות הקלון של החטא לעד. אפשר לשוב, אפשר להתוודות, להכות על חטא, לקבל את העונש ולצאת לדרך חדשה, דרך שבה גם צדיקים גמורים אינם הולכים.


את זה לא שמענו השבוע מהרב וסביבנו, שמענו גמגום ובלבול, הדיפה של המעשה הפלילי - "כל העולם נגדנו". אבל השער פתוח תמיד, וצעד של פנייה לציבור, זה הכללי וזה הקרוב, יכולה לעזור לא רק לרב פינטו אלא ליהדות ולחברה כולה. אבל אולי ממילא, גם אם יבקש סליחה, לא ישמעו, כי "האח הגדול" התחיל, ומי יעז לפספס את איציק זוהר מתקלח?

היועץ המשפטי לממשלה הכריז השבוע שיתקשה להגן על מינויו של אריה דרעי לשר. הלחץ הציבורי, כך הוא בעצם אמר, לא יאפשר לבג''ץ להתעלם מהמינוי. וכאן אולי מונח הכישלון האמיתי בסיפור הזה: הכישלון של דרעי עצמו. דרעי שב לחיים הפוליטיים לאחר שריצה את עונשו, נכון, הוא שב עם כתם, אבל כתם הוא דבר שניתן להסיר, ואת זה דרעי לא עשה. כולנו נופלים, השאלה היא איך אנחנו קמים.

דרעי לא הצליח לשכנע את הציבור הכללי שהוא השתנה, שהלקח נלמד, שהאדם שיצא מבית הסוהר הוא אינו אותו אדם שנכנס אליו. המאבק עם אלי ישי, מאבק שהיה גם אלים וגם קטנוני, השימוש המוגזם במותו ודמותו של הרב עובדיה ז''ל, ויותר מכל, השימוש בקיטוב העדתי כקלף פוליטי, הראו לכולנו שאותו אדם שהכרנו שב במלא מידותיו. אריה דרעי יכול היה לשנות את דעת הקהל, יש לו את הכריזמה, יש לו את האינטליגנציה ויותר מזה - היה לו את הציבור הרחב שהיה מוכן לסלוח, שזקוק להאמין גם באפשרות של שינוי, אבל אריה דרעי חזר לאותו כיסא עם אותה תנוחה, ואת זה הציבור לא מוכן לקבל.

אהוד בנאי הוא אמן אמיץ, אמיץ במרחב תרבותי שאין בו הרבה אומץ. הוא היה אמיץ בתחילת הדרך עם "מאמי" ועם השירים על הפועל הפלסטיני והעולה מאתיופיה, הוא היה אמיץ בחיבור עם פנחס שדה והוא נותר אמיץ גם היום, כשהוא עומד להוציא אלבום חדש, כפול, שחלקו אינסטרומנטלי בעיקרו, וחלקו האחר שירים שכתב לקולנוע ולתיאטרון.

אבל אומץ, באומנות, הוא קודם כל ולפני הכל - נאמנות. נאמנות לעצמך, לסביבה שלך, לאינסטינקט הרוחני, להתפרצות היצירתית. לא צריך לקפוץ לאש ולא להסתער, בסך הכול להיות כנה ולא לזייף, לא משימה קשה כל –כך, אך נדירה. כבר מהאזנה לסנוניות הראשונות מהאלבום- "לבדי בואדי", ו"השטח", ברור שבנאי לא חשב מה יהיה מסחרי או פופולרי, הוא בסך הכול לקח גיטרה וישב ליד הנחל עם ריח הקפה שעולה מהפינג'ן, הוא היה הוא, וכולנו הרווחנו.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.