הערכת השווי של בני אדם היא בלי ספק בעייתית ביותר. החברה המודרנית חרתה על דגלה את ערך השוויון, ואין בה מקום להבחנות בין ערכו של פלוני לאלמוני. כיוון שכך, אנו מוכים תדהמה כשאנו קוראים בפרשת ''בחוקותי'' על ההבדל בין ערכם של אנשים בגילאים שונים ובין ערכו של גבר לערכה של אישה (בו לא נעסוק במאמר זה). דומה שבכל המקרא אין אמירה כל כך מפורשת על היררכיה וריבוד חברתי, ועל אפליה בין בני אדם.
התורה קובעת בפרשה זו כמה ישלם אדם שאמר "ערכי עלי", או אמר: "ערכו של פלוני עלי", ובכך התחייב לתת תרומה לבית המקדש בסכום השווה לערך הכספי של עצמו או של האדם אליו התייחס. התורה מפרטת מדרג של ערכים כספיים בהתאם למגדר ולגיל של אותו אדם, כאשר החלוקה היא לגילאים מבן חודש עד בן חמש שנים, מבן 5 ועד גיל 20, מבן 20 עד גיל 60, ומעל לגיל 60.
היו מי שהסבירו חלוקה זו בהבדלים בין מעמדם הרוחני של האנשים בגילאים השונים, אולם הסבר זה אינו מתקבל על הדעת, שכן ערכם של בני שישים ומעלה יורד משמעותית, ובספר ''ויקרא'' עצמו מלמדת התורה על מעמדם של הזקנים, כשהיא מצווה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". נראה שההבחנה בין ערכים שונים בהתאם לגילאים נקבעה לפי השווי שהיה מקובל בשוק העבודה. בימי קדם, כאשר העבודה הייתה פיזית, ובכל מקום ביצעו פחות או יותר את אותן סוגי עבודות, ניתן היה לקבוע כללים אחידים לגבי ערכם של בני אדם בשוק העבודה. ערך זה לא נועד לקבוע את דרגתו הרוחנית של האדם, ולא את מעמדו החברתי. מבחינות אלה, אין ספק שהזקן, צריך להיות במעמד נכבד בהרבה מזה של הצעיר, ובמדרג של התורה ערכו של הנער הצעיר עולה ב-25% על זה של מי שעבר את גיל שישים.
כיום כולם אמורים להיות שווים, אולם המציאות שונה בתכלית. גם בשוק העבודה של זמנינו ידוע שלכל אדם יש מחיר, ומחיר זה משתקף היטב בפערי השכר העצומים במשק. אם בתורה הייתה הערכה שווה לכל אדם באשר הוא, הרי שכיום מוערך כל אדם בהתאם למקצועו, תפקודו, יכולת המיקוח שלו על תנאי שכרו ועוד.
אנחנו יכולים להביע אי-נחת בקריאת פרשת ערכין, אולם הבה נזכור שהיא לא הבחינה בין עשירים לעניים, בין בעלי אחוזות לפועלים או בין חקלאים לסוחרים. כולם היו שווים בהתאם לגילם. כיום רוממות השוויון בגרוננו, אך בחברה הקפיטליסטית שלנו, יכולים בעלי מפעלים למקסם רווחים, ובה בעת העובדים הפשוטים נדונים לפיטורין. אם כנים אנחנו, נודה שלפי מושגי המשק הישראלי, ערכם של עובדי המפעלים מדימונה, ערד וירוחם אינו שווה כלל וכלל לערכם של בעלי ההון המעסיקים אותם. אלה קיבלו את ים המלח, ואלה מקבלים רק מלח.
ההבחנה הגזעית אף היא, לא קיימת בפרשת הערכין של התורה. יתר על כן, ההלכה מדגישה שאין כל משמעות למראה החיצוני של האדם. כך פוסק הרמב"ם: "אחד המעריך את היפה הבריא ואחד המעריך את הכעור החולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא או גידם ויש בו כל מום, נותן לפי שניו כפי שכתוב בתורה (הלכות ערכין וחרמין א, ח).
החברה בזמנינו, לעומת זאת, אמצה את האמירה הפותחת את הכרזת העצמאות של ארה"ב, לפיה "כל בני האדם נבראו שווים", אולם בפועל יש בה שווים יותר ושווים פחות. המחאה של יוצאי אתיופיה הציפה לאחרונה את העובדה שיש פער גדול בין שלילת הגזענות שנקבעה בחוק הישראלי, לבין יישומה בשטח. בדיקה שערכו תחקירנים של אחד מערוצי הטלוויזיה הוכיחה בעליל כי סיכויי ההתקבלות לעבודה של יוצאי אתיופיה קטנים מאלה של כל אזרח ישראלי אחר. מתברר שרבים מאזרחי ישראל שוללים את הגזענות מן השפה ולחוץ, אבל הם עדיין רואים את המציאות בצבעי שחור ולבן. פרשת ערכין חותמת את ספר ויקרא בקריאה לשוויון, ואנו נחתום בדרישה ליישם אותו במציאות הישראלית.