בבוקר ה-7 ביוני 1967, כ"ח באייר תשכ"ז, יומה השלישי של מלחמת ששת הימים, נכנסו אל העיר העתיקה דרך שער האריות צנחני חטיבה 55 ושחררו את הר-הבית ואת הכותל המערבי. בקרב על ירושלים שהיה מן הקשים ביותר במלחמה, נפלו 182 חיילי צה"ל. הידיעה על כיבוש הר הבית שנמסרה על ידי מח"ט הצנחנים דאז מוטה גור - "הר הבית בידנו", נכנסה לפנתאון הישראלי והפכה למיתוס.
חילונים, דתיים, חרדים וכל אוכלוסיית הארץ הגיעו לאחר המלחמה בהמוניהם, לחזות מקרוב בכותל. באותם ימים השתררה בארץ תחושת גאווה ושמחה על כך שלאחר 2000 שנות גלות "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה". מועצת הרבנות הראשית החליטה לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקדוש ברוך "על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים". ארבעה חודשים מאוחר יותר קבעה הממשלה את היום הזה כיום חגה של ירושלים.
48 שנים לאחר אותו יום, נראה כי רובה של החברה בישראל מתייחסת, אם בכלל, באדישות ליום הזה, והמגזר היחידי שעדיין רואה ביום זה כיום קדוש ומיוחד, הוא המגזר הדתי לאומי שנוהג לומר הלל בבתי הכנסת ולהתייחס אליו בחגיגיות.
"רק מי שחי באותה תקופה יכול להסביר מה עבר עלינו וכמה דם נשפך, דם של חיילים צעירים שחירפו נפשם למען תושבי השכונות החרדיות", מספר לוואלה! יהדות ישראל גליס, חרדי תושב ירושלים, שישב לפני 48 שנים במקלט, מפוחד מאיומי האויב המצרי, הסורי והירדני שביקשו לדבריו "לזרוק אותנו לים". גליס מספר כי "מאה שערים, בית ישראל, שכונת הבוכרים", הנחשבות לשכונות חרדיות, "היו בטווח האש, ובמשך ימים לא ידענו לאן פני האויב אבל בסוף, בתוך שישה ימים בלבד השתחררנו מהמצור. איך שלא נסתכל על זה, בכל עין ביקורתית, החיילים נפלו על הגנת שכונות, אז ברור שצריך להכיר להם תודה".
גליס, מזמן כבר לא שותף לחגיגות יום ירושלים. "אין לנו כל שייכות אליהם", הוא אומר, "אנחנו מתפללים לציון וירושלים השלימה בכל יום שלוש פעמים; באירוסין אנחנו זוכרים את ירושלים; בחופה אנחנו זוכרים את ירושלים; אנחנו עושים סימן מול דלת הכניסה כדי לזכור את ירושלים, ועוד ועוד סימנים לזכרה של ירושלים ולבית המקדש. איש לא צריך ללמד אותנו מהם חורבן וגאולה וכיצד לזכור את ירושלים".
בשנים האחרונות, מודה גליס, צפה בו השאלה "האם לא ראוי שתהיה לנו הכרת הטוב כלפי אלו שחירפו נפשם עבורנו? כמובן, הוא ישר מסייג את דבריו, "אנחנו לא נרקוד עם דגלים ברחובות ירושלים, והסמל והדגל לא אומרים לנו כלום, וזה גם לא מתאים לנו כחברה לרקוד עם הדגל, אבל אולי אחרי 48 שנים צריך לאמץ איזשהו לימוד או שיחות בעניין ירושלים והמקדש? אנחנו חיים כיום בהרגשה שהכל אצלנו, הכל שלנו והכל מגיע לנו, ואולי צריך לספר מה אנשים עברו בשביל זה".
עם צאת השבת ועד הלילה (ראשון) נחגוג את יום ירושלים. מי זה "נחגוג"? כמעט בוודאות ניתן לומר שיום ירושלים נותר יום חג של הציונות הדתית ושלה בלבד. חובשי הכיפה הסרוגה הם היחידים שהולכים לבית הכנסת בחולצה לבנה, נושאים תפילה חגיגית, מודים לבורא עולם בשירת "הלל" ושולחים עשרות אלפים מילדיהם לריקוד הדגלים המסורתי. בציבור החרדי והחילוני, ובוודאי בשמאל הישראלי, היום הזה כמעט אינו קיים בלוח השנה.
"המסתובב בתל אביב ביום ירושלים לא יחוש לרגע שבאותה שעה עשרות אלפים חוגגים בירושלים הבירה מרחק פחות משעה נסיעה", טוען הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון צהר שמסביר כי הסיבה שרוב הציבור אינו חש כי מדובר ביום חגה של ירושלים היא "פשוטה". לדבריו, "למרות שהיא נראית פתטית, הסיבה היא בגלל שהמדינה לא הפכה את היום הזה לשבתון. בעומק העניין, נראה כי לא השלכנו להחדיר את הרעיון כי ירושלים אינה רק עיר של ריחות ושוק, אלא משהו שמסמל את כל העומק של שאיפותינו הערכיות כחברה וכעם".
הרב סתיו מוסיף כי "גם הפוסע ברחובות בני ברק לא יחוש באווירה החגיגית, העולם החרדי מסרב גם הוא להכיר ולהעניק משמעות דתית לאירועים שנעשים בחסות התנועה הציונות, וכך נותר יום ירושלים כיום חגה של הציונות הדתית בלבד".
גם כלי התקשורת, לא יוצאים ביום ירושלים במחולות ובריקודים. אלה מהם שיבחרו בכל זאת להקדיש לנושא זמן שידור או כתבות, יתמקדו על פי רוב בחסרונותיה של העיר המסובכת בעולם. יום חגה של ירושלים היה תמיד הזדמנות מצוינת עבור רובם להתרכז בבעיותיהם של ערביי העיר, בלכלוך ברחובותיה ובספירה מדוקדקת של החילונים שעזבו אותה בשנה האחרונה.
השר לשעבר יוסי שריד טוען ברוח דומה כי "אין סיבה לחגיגה", משום ש"ירושלים היא עיר אומללה, ענייה, שסועה ומרירה שלא במיוחד נעים לחיות בה וכל מי שיכל כבר עזוב אותה. איחוד ירושלים, זה מושג לנאומים, הוא לא באמת קיים במציאות, העיר נשארה מחולקת ואין כמעט שמבקרים במזרחה, הורים ומורים לא מוכנים שילדיהם או תלמידיהם יבקרו בעיר הזו - ולכן זה לא יום חג. כשלכך גם מצטרף המצעד השנתי המכוער של האספסוף שמאלץ את כוחות הביטחון לכלוא את הערבים בבתיהם ולתת ליצריהם לפרוץ החוצה, אז לאנשים שעדיין שומרים על שמץ של תרבות, אין חלקם עם המחזה הזה".
רגע שחרורה של העיר העתיקה מיד הכובש הערבי הפיל את כל המחיצות. דתיים וחילוניים, שמאל וימין, דמעות כולם חברו להן יחדיו. אילן גאל-דור, מנכ"ל תנועת גשר, אומר כי היה רוצה לראות את יום ירושלים, בדומה ליום העצמאות, "את החברה הישראלית חוגגת יחד את הקמת המדינה. יום ירושלים נדחק למקום שבו היו פעם כל החגים היהודיים כמו פסח, ראש השנה ואפילו השבת. בשנותיה הראשונות של המדינה הפקידו (הפקירו) את החגים בידי הדתיים. דווקא בשנים האחרונות ניכרת התעוררות לקביעה משותפת של הימים הללו בעיקר השבת. יש צורות חדשות לציון השבת במרחב הציבורי ועל כך אני מברך.
"יום ירושלים עדין נמצא אצל הדתיים", מוסיף גאל-דור, "הוא מצוין בלוח השנה של המערכת הדתית ונחגג במוסדות החינוך למיניהם. אולם שם אנחנו נעצרים. לטעמי חייבת לבוא התעוררות מצד כל המערכות ולא להשאירו בידי הדתיים בלבד. זו השעה לקחת יוזמה ולמצוא דרכים לחגיגת יום ירושלים כחג לאומי לכל החברה בישראל.
"הציונות הדתית, הרואה בהקמת המדינה את הגאולה, לקחת בהתלהבות את ציון יום ירושלים וקבעה בו טקסים, תהלוכות ואת ריקוד הדגלים. חלקים אחרים בחברה הישראלית לא התחברו לחגיגות אלו אבל גם לא חיפשו דרכים אחרת לציון היום. שוב חזרה התופעה שימים שנתפשו כ"דתיים" לא מצאו מקום בלוח השנה הישראלי ונשארו רק בידי הציונות הדתית, אני מקווה שכמו שחגים ושבתות מוצאים מקום של כבוד בחברה הכללית כך גם יקרה ליום ירושלים".