מחאת יוצאי אתיופיה גרמה לי לחשוב (שוב) על גזענות. מתי אדם חווה גזענות? מתי היא פוגעת בו? כשהוא מזהה בה משהו מוכר. כשהיא מהדהדת במקום פנימי. אז היא הכי כואבת. אם הוא נמצא בתחתית הגרף הסוציו-אקונומי, מתחת לקוי עוני ומצוקה, גר בשיכון רכבת אפור ומאובק, אז כשמישהו יגיד לו שהוא כושי דפוק, הוא ידע בתוך תוכו שזה נכון. שהחיים שלו נראים ככה בגלל שהוא כושי דפוק.
אבל אם הוא חלק ממעמד הביניים, ויש לו דשא, חצר קטנה, גדר עץ, ילדים משחקים כדורגל, ילדה על נדנדה, מזדה משפחתית, תואר שני ועבודה לא רעה, הוא כנראה אפילו לא יזכור שאיזה ערס בחניון זרק לו שהוא כושי דפוק. כי זה לא מהדהד בשום מקום. כי הוא יודע שהוא לא.
למסקנה הזאת הגעתי כששאלתי את אליאס אינברם, המגדיר עצמו "מנתח כירורגי קוגניטיבי להסרת גידולים של דעות קדומות וסטריאוטיפים" או בקיצור מרצה להדברות, מה הוא רוצה בעצם. הרי אין חברה בלי גזענות, זה טבע האדם. ואז הוא סיפר לי על איזה מודל שניסו בדרום אפריקה.
כן, דווקא שם, במדינת האפרטהייד, יישמו מודל חוקתי הכופה על העסקה של שחורים באופן שוויוני בכל המגזרים, ופתאום נוצר מעמד ביניים חדש, שבהדרגה היה לו גם ייצוג בפרלמנט. נכון, כנראה עדיין יש גזענות, אבל א. היא פחות משמעותית כי יש שוויון תעסוקתי, וב. היא פחות משמעותית כי היא פחות פוגעת נפשית.
ונכון, חשוב גם חינוך נגד גזענות והאחר הוא אני וכל הבולשיט הזה שאני לא מאמינה שהוא באמת עובד, ואולי, ושווה לנסות. אבל האמת היא, שאם מנהל בית הספר שלך יהיה שחור, אז לא צריך לחנך אותך נגד גזענות, אתה תבין לבד שזה שטויות.
136,000 יוצאי אתיופיה חיים בישראל. אני מאמינה שהכשלים בקליטה המחרידה שלהם לא נובעים (רק) מגזענות. בעיקר מטיפשות, מחפיפניקיות ומיוהרה. הסברנו להם מה הם צריכים ומה הם רוצים להיות שהם יהיו גדולים, ולא לכולם המודל של אסימילציה בחברה מערבית טכנולוגית מתאים. לחקלאים יותר מתאים לגור במושב, למשל. לרועי הצאן יותר מתאים לגור במדבר עם כמה עיזים. זה לא רע, זה בטח עדיף על שיכון בקרית מלאכי.
ותמיד יהיה שבר, ותמיד הגירה זה קשה, ותמיד הדור הראשון אוכל אותה וכן, תמיד תהיה גזענות. אבל אפשר להקל. חייבים להקל. 136,000 יוצאי אתיופיה חיים בישראל. זה לא הרבה בכלל. הצער שלהם זו תעודת עניות שלנו. בואו נעשה מאמץ.
