ארבעה סיפורי תיקון לחג השבועות

ליל חג השבועות מציין את מועד המפגש הגורלי ולגמרי חד פעמי שבין עם ישראל לאלוהיו בהר סיני - מפגש שבו נכרתה בין השניים ברית עולם. מעניין לראות כיצד מוצגת מערכת היחסים שבין האל לעמו ובין האל לאדם בישראל כפרט בספרות המדרשים ובספרות החסידית.

בכלל, הרוצה להתאהב ביהדות - יילך אל סיפורי המדרש והסיפורים החסידיים וימצא בהם יהדות חכמה, סובלנית, אוהבת אדם ורלוונטית מאין כמוה למציאות של המאה ה-21.

המדרש הראשון עניינו סיפור האהבה שבין אלוהים לעמו ישראל - סיפור אהבה שנבחן בחינה אובייקטיבית לגמרי לפי גודל השטח הנדרש לקיום המפגש בין שני האוהבים - מימי המפגשים הראשונים במדבר סיני - ועד ימיו של הביא ישעיהו.


אמר שמואל לרב יהודה : "כשהייתה אהבתנו עזה – על רוחב הסיף שכבנו. עכשיו שאין אהבתנו עזה – מיטה של שישים אמות לא דיה לנו"". אמר רב הונא: מן המקראות למדנו: בתחילה נאמר "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת" (שמות כ"ה כ"ב) ושנינו "ארון תשעה וכפורת טפח – הרי כאן עשרה. אחר כך נאמר: "והבית אשר בנה שלמה המלך לה' שישים אמה אורכו ועשרים רוחבו ושלושים אמה קומתו" (מלכים א' ו' 2). ולבסוף נאמר: "כה אמר יי: השמיים כסאי והארץ הדום רגליי, אי זה בית אשר תבנו לי וגו'" (ישעיהו ס"ו 1). סנהדרין ז.


קשה שלא להתפעל מהדרך המפוכחת שבה מביטים חכמי התלמוד אל סיפור האהבה הלא פשוט שבין עם ישראל לאלוהיו. לדעתם, ככל סיפור אהבה אנושי, הוא הולך ונחלש עם השנים, מעצם טבעו. והדבר מרגש כי זה מוכיח שחכמינו אינם שבויים בסיסמאות האומרות שאלוהים אוהב את עמו אהבה עזה וקבועה - ורק בני ישראל אשמים בהתרחקות שחלה ביניהם. גם לאלוהים חלק בתהליך הזה.

מה שממחיש את ההתרחקות הזאת - הוא הגידול המתמיד של מקומות המפגש שבין שני ה"אוהבים". במדבר, כשהאהבה הייתה צעירה - די היה להם בכמה טפחים באוהל מועד. בימי שלמה, הם כבר לא מספיק קרובים כדי להרגיש נוח בתוך כמה טפחים. פתאום הם צריכים יותר "מרחב", יותר "ספייס" אישי – ולכן בונה שלמה בית שמידותיו נמדדות לא בטפחים אלא באמות. ובימי ישעיהו – כשהעם חוטא – מקום המפגש הוא תבל כולה, לא פחות מזה. האינטימיות אבדה לחלוטין.

אפשר היה לחשוב שזו דרך החשיבה האנושית, שלפיה כאשר האמונה הופכת לפולחן ולשגרה – בא הנפח ההולך וגדל לכסות על הריק ההולך ונוצר בלב המאמין.

למרבה ההפתעה, גם לאלוהים תחושות דומות.

והנה עוד סיפור מפתיע, שבו אלוהים ואדם מחליפים תפקידים:

תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת (ביום הכיפורים) לפניי ולפנים (בקודש הקודשים) וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותייך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע חי בראשו. (בבלי מסכת ברכות דך ז ע"א.)

חכמי החסידות מדברים לא פעם בגלוי על בדידותו של אלוהים – המקבילה מאוד לבדידותו של האדם, ומשום כך מבקש אלוהים את האדם, ממש כשם שהאדם מבקש את קרבתו של אלוהים. אבל גם הם, גדולי החסידות, לא העזו לתאר אותו במצב כל כך נוגע ללב, יושב בפינה נסתרת, גלוי לעינו של אדם ומבקש את ברכתו.

בעצם אפשר להבין את הסיטואציה ומדוע זקוק אלוהים לברכה זו: יום הכיפורים שהוא יום הדין לאדם – הוא לא יום פשוט גם למי שחייב להכריע בדין וכנראה משנה לשנה קשה יותר ויותר להכריע הכרעות קשות וכואבות. לכך מכוון רבי ישמעאל את ברכתו – שהיא בעצם תפילה, שיהי רצון והרחמים יכריעו את מידת הדין.

במעמד הר סיני, בהשפעת החוויה האור-קולית האדירה, העם כולו נשבע "נעשה ונשמע" בלי היסוס. בחיי היום-יום ההיסוסים והספקות עולים מאליהם ומטרידים מאוד. איך מתמודדים איתם? לרבי מקוצק תשובה מעניינת.


חסיד בא אל הרבי מקוצק.

"רבי", התאונן החסיד, "אני כל הזמן מוטרד ממחשבות ואין לי מנוחה!", "ואיזה סוג של מחשבות מטריד אותך?", שאל הרבי.
"למשל, השאלה – האם יש באמת שופט צדק בעולם הזה?"
"נו, ומה איכפת לך?", שאל הרבי. "מה זאת אומרת, רבי! אם אין שופט צדק בעולם הזה, מה התכלית בכל בריאת העולם?"
"נו, ומה איכפת לך?", המשיך לשאול הרבי.

"מה זאת אומרת? אם אין שופט צדק בעולם, מה הטעם בדברי התורה?", "נו, ומה איכפת לך?", שאל הרבי שוב. "רבי, מה זאת אומרת מה איכפת לי! ממה שיהיה לי איכפת - אם לא מזה?!". "אם כל כך איכפת לך", אמר לו הרבי מקוצק, "סימן הוא שאתה יהודי טוב – ויהודי טוב רשאי להתלבט בכל שאלה ובכל מחשבה. הוא לא ייצא נפגע מזה".

הרבי מקוצק יודע יפה שכל השאלות האלה שאינן נותנות מנוח ליהודי הזה הן שאלות במקומן, שאלות שמי שמסרב להקשיב להן ולעמוד מולן – הוא לא פותר אותן בדרך זו, אלא רק מדחיק אותן – וכשהן מודחקות הן מזיקות הרבה יותר. אם איכפת לך – סימן שאתה מאמין, ואם אתה מאמין – אין שום דבר מדאיג בקיומן של הספקות. להיפך. כשם שהכאבים הם אותות החיים של הגוף – הספקות הם אותות החיים של האמונה. רק כשהאמונה מתה או התאבנה היא מפסיקה לייצר ספקות. אז מה איכפת לך?

בהר סיני - ראו את הקולות. מאז רבות הדרכים שבהן דיבר וממשיך לדבר אלוהים אל מאמיניו - ולא פעם צריך לדעת לשמוע את קולו. רבי שניאור זלמן מלאדי - בעל "התניא" ומייסד חסידות חב"ד - נתן בעניין זה שיעור מאלף לראש הבולשת הצארית.


רבי שניאור זלמן מלאדי נעצר והושלך בכלא וחיכה למשפטו. פעם אחת בא אליו ראש הבולשת. הרבי שקוע היה במחשבות ותחילה כמו לא הרגיש בנכנס עד שאיש הבולשת פנה אליו בדברים. הוא שאל אותו כמה שאלות מאלה שעלו על ליבו בעת שקרא בכתבי הקודש. אחת מהן הייתה – "איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא היודע הכל נאלץ לשאול את האדם (בגן עדן) אייכה?"

השיב לו הרב: "מאמין אתה שהתורה היא נצחית ונאמרה לכל אדם בכל עת ובכל דור?" השיב השר – "מאמין אני". אמר הצדיק –"אם כך, הוא הדבר שהקדוש ברוך הוא קורא לכל אדם בכל זמן ועידן: אייכה, היכן אתה בעולמך? כבר עברו וחלפו כך וכך ימים ושנים מקצבת חייך, ואתה - עד היכן הגעת בעולמך? כך קורא הקדוש ברוך לך – 46 שנים חיית עד היום, והיכן אתה עומד בדרכך?"

כששמע השר את מניין שנותיו המדויק יוצא מפיו של הצדיק, הניח ידו על כתפו של הרב ואמר – 'בן חיל!' בעוד ליבו מפרפר בקרבו.

כוונתו של השר הייתה כמובן להביך את הרב ולהציג את הכתוב בתורה באור מגוחך: איך ייתכן שאלוהים הכל יודע לא יודע היכן האדם ונאלץ לשאול אותו – אייכה? רבי שניאור זלמן מתעלם מן הקנטור ואומר שהשאלה של האל אינה מופנית דווקא לאדם הראשון – אלא לכל אדם בכל עת, וגם אליו, אל איש המשטרה. והשאלה ששואל אלוהים אינה באה לברר את מיקומו הפיזי של הנשאל – אלא לעורר בנפש האדם פעולה שאינה יכולה להתעורר אלא בכוחה של השאלה הזאת, אם רק יפתח האדם את עצמו בפניה ויתן לה להיכנס לליבו.