כשבת שבע אסקולי, תושבת ההתנחלות עלי שבבנימין, הגיעה כנערה בודהיסטית בת 22 לתערוכת מחשבים מקומית במקום מגוריה בטייוואן, היא לא תיארה שמפגש אקראי עם יהודי בן 28 מפריז, יוביל לשינוי כל כך מהותי בחייה. הם הכירו תקופה קצרה, התאהבו זה בזו, ועברו לגור יחד בפריז. תקופה קצרה לאחר מכן, נולד בנם הראשון, ומאז החליטה להפוך ליהודייה. 18 שנים אחרי, כשהיא כבר בת 40 ואם לשניים, אסקולי חושפת לראשונה את סיפור חייה.
אנחנו פוגשים אותה השבוע בלובי של בית מלון בירושלים. לבושה בחצאית ארוכה, מטפחת מכסה את שיער ראשה, ומלבד פניה שמסגירות את העובדה שנולדה בטייוואן, אין סימן אחר לכך שנולדה למשפחה בודהיסטית הדוקה.
"הוא הגיע לביקור של חמישה ימים בטייוואן", מספרת בת שבע על המפגש ההוא בתערוכת המחשבים המקומית, "נפגשנו בדרך הביתה. שנינו חיפשנו מונית והחלטנו לחלוק יחד את זו שהגיעה ראשונה לאזור. הוא סיפר בדרך שהוא מחפש לקנות אוכל כשר. לא היה לי מושג מה זה אומר, ניסיתי להבין אבל לא ממש הצלחתי. הלכנו יחד לסופר מרקט כדי לקנות ירקות ואז הכרנו בפעם הראשונה".
המפגשים בין אסקולי לגבר היהודי שפגשה הפכו מהר מאד לשגרה. כל כמה חודשים, הוא היה טס מפריז לטייוואן, נשאר לביקור קצר וטס חזרה לעבודתו בפריז. "מאד רצינו לקדם את הקשר", היא אומרת, "ידעתי שיש לזה מחיר ואצטרך לעבור לגור בפריז. הוא שאל אותי אם אסכים לעבור כדי שנראה אם נוכל לבנות את החיים שלנו יחד. הסכמתי, אבל הייתי כל כך טיפשה ומפוחדת מהעתיד והצבתי תנאי אחד: שיקנה לי כרטיס פתוח לחזור".
בכרטיס חזור לטייוואן היא מעולם לא השתמשה. בפריז החלה ללמוד באוניברסיטה את השפה המקומית, התחתנה כעבור שנה, והשניים רכשו דירה חדשה. "לא היו לנו אז בעיות כספיות, הרוויח הרבה כסף", היא מסבירה.
הסימן הראשון לשינוי שיתחולל בחייהם היה לידת בנם הראשון. כרטיס לוטו שמילאה באופן מקרי בפעם הראשונה בחייה זיכה אותה ב-3,000 פרנק. "זה הגיע משמיים. זה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי שהבן הראשון שלנו יעבור ברית מילה, מבחינת העלויות", היא אומרת. "היה לנו חבר שידע שבעלי יהודי ואני בודהיסטית והוא הסביר שכדאי שנעשה לתינוק ברית. למרות שזה היה מאד מוזר עבורי, החלטתי שנעשה. אני זוכרת שאמא שלי בכתה, כי כאב לה לראות שגורמים לתינוק בן שמונה ימים כאב עצום, אבל הייתי בטוחה בהחלטה הזו, הסבירו לי שזו מסורת ארוכת שנים בעם היהודי וחשבתי שזה יכול להפחית את הסכנות הבריאותיות לתינוק שעובר את זה".
כשבנם של דוד ובת שבע חגג את יום הולדתו השלישי, הם הבינו שזה הזמן לחפש עבורו מסגרת לימודים. "התקווה שלנו הייתה למצוא מסגרת איכותית עם רמת לימודים גבוהה. בתי ספר ציבוריים לא היו על הפרק בגלל האלימות הגבוהה שנרשמה בהם", מספר הבעל דוד, "הלכנו לבדוק בית ספר של נוצרים. דיברתי עם המנהל, היא אמרה שאין לה בעיה שהילד שלנו ילמד שם אבל שאדע שהדרך היא נוצרית. כמובן שסירבנו". רק אחרי תקופה ארוכה של חיפושים, נמצאה מסגרת הלימודים המתאימה לבנם הצעיר.
באותה תקופה, לאחר לבטים רבים, פנתה בת שבע לארגון האחראי על מערך הגיור היהודי בפריז. "פניתי אליהם בפעם הראשונה והם סירבו לקבל את הבקשה שלי", היא נזכרת, "זה היה מאד קשה, הייתי עצובה מאד. לא הבנתי איך בני אנוש יכולים לסרב לילד שרוצה להיות שוב בקרבתו של אביו? אם אלוקים אוהב את הילדים שלו, איך יש להם את הזכות לעשות את זה?".
בת שבע לא האמינה שתהליך הגיור שלה יימשך תשע שנים. "רק אחרי שנה וחצי מאז הפנייה הראשונה שלי הם קבעו לי פגישת היכרות טכנית". אחריה, היא רכשה ספרי לימוד, נפגשה עם רבנית וצברה עוד ועוד מושגים ביהדות.
"כבר כמעט שכחתי ממבחן הגיור הצפוי, זה היה עבורי כמו משהו רשמי ולא מעבר לכך. באותה תקופה אכלנו כשר, שמרנו שבת, ניהלנו אורח חיים כמו יהודים לכל דבר. כשכבר קיבלתי את האישור הרשמי ליהדותי, זה לא שינה אצלי הרבה. הביטחון היחיד שקיבלתי, היה עבור שני הילדים הקטנים שלי. הרגשתי שעשיתי משהו לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל העתיד שלי".
השנים שעברו עליה בפריז, מאז הפכה ליהודייה, היו קשות מאד. "היה לנו קושי להתקבל על ידי יהודים אחרים", מספרת בת שבע, "פתחתי מסעדה סינית כשרה, היו נכנסים אליה הרבה לקוחות יהודים, ושואלים על תעודת הכשרות כי זה לא היה נראה להם כמו מקום של יהודים בגלל שבעלת הבית לא נראית יהודייה. בצרפת או שאתה מרוקאי, או מאלג'יריה או אשכנזי".
הקושי הוביל להחלטה לעלות לארץ. דוד אומר כי "ההחלטה הדרמטית", כלשונו, התקבלה מאחר והבינו ש"זה לא המקום בשביל לגדל את הילדים שלנו". נתן הגדול היה בן 7, יורם היה בן 4 והסקנו שאסור שהם יחיו במחשבה ש"התורה היא משהו במוזיאון". כשהגיעו לביקור ראשון בישראל, הם ביקרו בשלוש ערים חדרה, מעלה אדומים ועלי. "אחרי שביקרנו בעלי, התאהבנו במקום הזה", אומרת בת שבע שגדלה באזור מגורים קטן בטייוואן.
אחרי ארבעה חודשים, הם העבירו את מגוריהם באופן סופי להתנחלות עלי שבבנימין. "השכנים מאד עזרו, פתחו לנו דלת, טיפלו בילדים ונתנו לנו להרגיש שאנחנו חלק מהם". היום, בנם הקטן יורם בן 11, לומד בשילה, ובנוסף בלימודים בבית הספר למחוננים בעפרה. האח הגדול, נתן בן 14, לומד במכון לב בירושלים. "אחרי שלמדתי על כל ההיסטוריה על ישראל", אומרת האם, "אני חושבת שישראל היא מאד עשירה. לא רק בכסף, גם בתרבות. זה לא רק מדינה חזקה, אלא יש לה לב גדול מאד".
על הלב הגדול של מדינת ישראל מסבירה בת שבע לתיירים סינים שבאים לביקור. "רבים מהם לא יודעים כמעט דבר על ישראל. אני שמחה להראות להם איך הממשלה בישראל לוקחת אחראיות על אנשים שגרים פה. לא רק על יהודים, אלא על כל סוגי האוכלוסיות. זה לא קל, אבל יש לנו חופשיות, זה משמח מאד אבל ההרגשה שאנחנו יכולים להיות מי שאנחנו באמת עולה על הכל".