וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שיר של שבת: עם המשוררת מירי גלעד

5.6.2015 / 10:00

הבית ימלמל פסוקים שהטמנתי בקירותיו/ יעמוד איתן על תילו/ כל עוד הלילה ופרחי האור י?ת?נו אהבה. שיר של שבת עם המשוררת מירי גלעד. שתהיה שבת של שלום

מירי גלעד. באדיבות המצולמים
מירי גלעד/באדיבות המצולמים

ספרה האחרון של מירי גלעד "רגע על פני האדמה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מצטרף לספריה הקודמים, "לרקע תמונות" ו"שעה אחת ביום". רק לפני כמה ימים קראתי טור נהדר של עוזי וויל ב"מקום הכי חם בגיהנום" (גם עוזי וגם האתר, נהדרים). וויל הביא שם תרגום של חלקים מראיון של המשורר מארק סטרנד. כדאי לקרוא את הטור כולו, תמצאו אותו תחת השם "על הכתיבה", באחת התשובות אומר סטרנד כי לשיר טוב יש "כבוד עצמי". השיר לא מוכן, ולא צריך להתחנן כדי שתקרא אותו, שיר שמתחנף, שעושה את כל הדרך אל הקורא הוא שיר פתטי - ואני מוסיף - שיר שמסביר את עצמו שוב ושוב ומפחד מכל מקום של חוסר בהירות ועבודה של הקורא, הוא שיר מפוחד.

האמירה הזאת של סטרנד עומדת ומפלחת את השירה העברית. יותר מדי לאחרונה אנו עדים לשירים מן הזן המפוחד. המשוררת מירי גלעד אינה מפחדת להפעיל את המטאפורה והדימוי, צמד הנוגדנים החזקים ביותר כנגד השיר המפוחד. היא לא מפחדת לחבר בין תמונת המציאות, כלומר, הליכה לקראת הקורא, לבין עבודה עם סמלים, הדהוד של עולם פנימי שרב בו הסמוי על הגלוי והרחבה של ה"מציאותי" לעבר הפנטסטי והמדומיין. בל נשגה, לא סטרנד ולא גלעד הם משוררים סתומים, חסרי מובן. להפך, הם בעלי המובן המלא: זה הממשי וזה הנפשי, זה הפיזי וזה המטאפיזי. סטרנד לא מבקש מהשיר להיות מפותל ומסובך, הוא רק מבקש ממנו להיות כנה לטבע הדברים - מובנים ואז מסתוריים, קיימים ומיד חולפים.

seperator

מתוך מחזור: כפי שהיינו בטרם הבנו מקום

אנו מהגרים תמיד בעקבות ההורים.
יופי עצום נסוג מפני לטאות זיכרון שזחלו על קירות הילדות.
לחשים בחדרים הסמוכים נספגו בכרים ובשמיכות,
ניחוש ושקט הימרו על חיינו.
מה ידענו על הדיבור ההוא, האקראי, שחרט בנו גדר
מה ידענו על חיבוק אבוד שהבהב בספינות נפש של ילדות הורינו.

נמלטים משמועות שנאספו גרגרים גרגרים
אנו נודדים ושקי אימה על גבינו,
מחפשים מפלט ליער הדולק בתוכנו,
ושתיקת ההורים בבשרנו

בשבוע הקודם

שיר של שבת: עם המשוררת חני כבדיאל

לכתבה המלאה
seperator

מה ביקשנו בקיץ, אורח מוכר, מאוהב בשדות ריקים וסדוקים
מה נרקם, זחל בינו לביננו בעדינות הריק כהינומה
כדי שלא נשלח אגרופים כלפיו

מעולם לא נגענו במקורות מים,
הושטנו כף יד אל גשם ענו .

לא ידענו כי אנו קבצנים מאושרים
בעודנו מתבוססים בשלוליות דלוחות,
ילדים צוהלים בעולם מלא

השבלים היו ממשיות והשדות נאספו אל תוכנו,
האדמה התערבבה בבשר הזיכרון ובדם הנפש;
הצמיחה בנו שקט גבעולים,
והותירה חלל גדול דיו לשמים צלולים
קרובים לכפות הרגלים.

הקשבנו לתחינת המים על שלדי ואדיות
ועדיין האמנו בהתפרצות הפרי.

seperator

בפתח הבית

מתוך מחזור : לאמי, בשלהי ימיה

החיים מתעקשים לארח לך חברה,
את מפצירה ביד האוויר להנעים משב על עורך
כמעלעל בין דפיך.
פרחי הגן מאותתים לך בכתיב חסר.
והעצים מראים כיווני תנועה אפשריים
שנעתקו מפיך.
לא תתני לגן להתמוטט מולך
תשאי אותו בשאריות עיניך
שהפכו ליד כותבת.

seperator

את יושבת בפתח הדלת כממתינה למלאכים
מזמינה את העולם להתארח
על ברכיך, על עור פניך, בעיניך המתכהות.
בקול שמוט
מסרבת להיכנס,
מאמינה רק בדלת פתוחה
ובשליחים שעוד יבואו.

seperator

את יושבת על סף – משם ניתן עדיין לראות את הפרחים
ששתלת בימים כשהחיים הגנו עליך
מפני כלבי העלבון
המשוטטים בחצרות נפשך.

השכנים כבר אינם מבחינים בך,
לא שומעים את הנביחות האילמות.
ידך קצרה מלנפנף מקל, לגרשם.
השמש לבדה בפיך
כנגדם.
מזכירה לך את חיקם החם של מילים.

seperator

חתולים כתומים מפגינים מולך תנועת חיים
שאזלה מגופך.
הם זוכרים שיירי סעודה מאוחרת
שזרקת להם ימים רבים.
עתה הם משיבים לך בגרגורי שמחה,
שמאיימת לעזבך.

seperator

את מהנהנת במבט עתיר חיים
אל התנועות הגדולות של האור
שנשארו בחוץ בין ענפי הפקאן הענק,
והוא מרכין זרועותיו,
משתחווה
בפני הוד היעלמותך.

seperator

אני ממתינה עד סוף היום
כשהשקט השחור בעצים יוליד מילים של כסות וה?מ?תנה.
הכוכבים ישובו לאשר הבטחה, כעיני הורים שאינן נעצמות,
מכבות פנסי חצר המציתים אזהרות
הנמשכות ממדורת היום.

הבית ימלמל פסוקים שהטמנתי בקירותיו
יעמוד איתן על תילו
כל עוד הלילה ופרחי האור י?ת?נו אהבה.

אז אשוב ואדליק את האור המועט בכניסה
כנותנת אות לבואך בתרועת מלאכים
בחצוצרה עליונה.

אלפי חלונות יקראו לשמש הלילה לעלות על מצענו.

2
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully