אז מי ישראלי בעיניך? פרויקט שבוע הספר

היצירה של שולמית הראבן היא בעיניי מפסגות היצירה הספרותית בישראל והעובדה שבאופן יחסי היא לא הגיעה לקהל הישראלי מעיד יותר מכל על הספרות בישראל. כמובן, ספריה מגוונים, הדמויות שונות והעלילות מתרחשות במקומות שונים, אך יש מכנה משותף לכל: השמיעה המוזיקלית שנודפת מכל משפט, אות ותג בספריה ואימוץ והפנמה של השפה העברית. דבר אחרון זה נשמע כמיותר, אך אין זה עניין של מה בכך. כפי שרואים, סופר ישראלי יכול לכתוב ב"עברית" אך הסגנון שלו ישאב מן האנגלית, למשל. בארץ שבה יש יותר שלטים באנגלית מאשר בעברית, מה הפלא שויתרו פה על התנ"ך. לא התנ"ך המאולץ והארכאי נוסח משרד החינוך, אלא התנ"ך במובן השורשי המצומצם והקונקרטי של השפה.

הראבן, (כמו גדולים לפניה) שהתנגדה לייתור מילות התואר ותארי הפעולה הנמצאים בשפע בספרות הישראלית והזרים לחלוטין לעברית, כתבה את ספריה תוך חציבת מילים-באופן קונקרטי ממש ולא מטאפורי. כל הספרים שלה נפלאים. החל מטרילוגית המדבר, המשך בקובץ בדידות ועיר ימים רבים וכלה במסות הנפלאות שלה שהן שיעור מצוין לכל מי שרוצה להתווכח בצורה מנומקת.

בסיום הקריאה בספריה של הראבן, אני נוהגת לנער את הספרים הצנומים שלה, בתקווה שאולי תיפול איזו אות או מילה מיותרת. עד כה, זה לא קרה.

(גלית דהן קרליבך, היא סופרת ירושלמית. ("הקצה" , "ערפילאה"))

בעיניי התנ"ך הוא הספר הכי ישראלי מאז ועד עולם.

(יעקב אייכלר הוא עיתונאי, ערוץ הכנסת)

הנביא אורי צבי, שלימד אותי בקולו של סבי ושל אבי שיש "אמת אחת ולא שתיים, כ??ש?מ?ש א?ח?ת ו?כ?ש?ם ש?א?ין ש?ת??י י?רו?ש?ל?י?ם." ובשירו "באזני ילד אספר" בו הוא מספר את סיפור האסון במשיח, והוא שח אותו באזניו של ילד בביתו בציון המושפלת, ידעתי שאני הוא הילד, שרק אני מבינה, כי את ליבם של הגדולים אטמם מאוד הגורל בציון. הוא הכניס בליבי אהבה בלתי מתפשרת, מוחלטת ובו זמנית למלכות ישראל. בו זמנית כי בשיריו בר כוכבא, ישו והרוגי מלכות מתקיימים בה-בעת. לגאולה יש תדר אחיד, המדלג מעל השנים והנסיבות, והוא מהדהד בליבות הלוחמים, והוא מרים את העין גבוה, עד המשיח.

(קרני אלדד היא עיתונאית ומוסיקאית)

כבר עשור חלף מאז הביאה שרה שילה לעולם את בני משפחת דדון החיים בצפון הארץ. מאות ספרים אחרים באו מאז לעולם, אבל אף אחד מהם, גם אלה שעסקו בפריפריה התרבות והסוציולוגית של ישראל, לא מצליח לגעת בדיאןאיי הישראלי כפי שהסופרת שילה, ויצירי דמיונה משפחת-דדון, עשו. ההצלחה כולה היא בעיקר תודות לשפה, לעברית. שילה מבינה את מה שסופרים עבריים אחרים מפספסים, השפה, על כל נגזרותיה, זו הגבוהה, כפי שמדובר בחלק הרביעי ב"שום גמדים לא יבואו", או "הרגילה-המדוברת", כפי שמצליחה שילה לנסח ב-3 החלקים הראשונים, היא ראי הכל. ובמידה רבה, בספר זה, שלכבוד המלצה זו, חזרתי אליו, ואל התצרף האנושי המופלא המופיע בו, שילה עונה לאנשי מפעל הפיס שחייבו השנה כי רק יוצרים תושבי ישראל יוכלו להגיש מועמדות לפרס ספיר, ומוכיחה כי מדובר בעוולה ובשטות מוחלטת, כי לא תעודת הזהות הכחולה היא שהופכת ספר עברי לספר ראוי, אלא השפה היקרה שלנו היא שעושה זאת, ועליה מחובתינו לשמור.

(גואל פינטו הוא מגיש בערוץ 2, ספרו הראשון ייצא לאור השנה)

בשירה הישראלית החדשה, אחרי שנים של ניתוק, יש הרבה יותר קרבה לגוונים של החיים בישראל מאשר הפרוזה, שלא ממש מדברת על חיינו. אצל המשוררות זה חזק עוד יותר. למשל בספרים החדשים של תהילה חכימי, נעמה גרשי ועדי קיסר וקודם יודית שחר וסיגל בן-יאיר, נוצרת מעין מסורת של הצגה קשוחה של החיים האמיתיים בישראל ונטישת המודל הרביקוביצ'י החולמני. אצל מרקוביץ' האשקלונית בספר שיצא ממש עכשיו, 'חיי הטבסקו', העיסוק בהווה הישראלי החמצמץ משולב עם הומור חד, שמוצג הכי טוב בשש המלים של השיר מלצרית: "כ??ל מ?ה ש??ה?ם או?מ?ר?ים\ ת??ע?ש??י ה?פו?ך?".

(רועי צ'יקי ארד הוא משורר, ומייסד כתב העת מעיין)

אני חנה, אתה מיכאל. הח"מ מאמינה בכל לבה בתרבות ישראלית חיה ובועטת ונדרה נדר להקדיש כל מקום שניתן לה לספרות מקור נפלאה וחדשה, הראויה לכבוש פסגות. את הנדר הזה אפר כעת, בלב כבד אך שלם. כי האמת היא שאף דמות עדיין לא כבשה את לבי כמו אהובתי המקשישה, המרה והמלנכולית. חנה גונן, אני אוהבת אותך. חנה ומיכאל הם אדם וחווה של הספרות הישראלית. בשתיקותיהם ציוו לנו כרוניקה של זוגיות. אחריהם התייצבו בספרינו עשרות ומאות זוגות, וביצעו את טקס החניכה: אני מיכאל, את חנה. שכפולים גנטיים אלו היו, בהרבה מקרים, כמו שכפולי הגרמלינס. כל מהדורה היתה מרושעת יותר מקודמתה, ורחוקה יותר מהמקור.

אבל המקור, הוי. חנה ומיכאל, זוג סבוך בקורי החורף הירושלמי. תיאור מדויק של נפש אישה ונפש זוגיות, שאין ישראלית ממנה ואין אוניברסלית ממנה. במינון מדויק של הרע והחומל.

אחת לכמה שנים צץ מחדש הדיון על הצורך בחילופי אליטות. הדברים בפני עצמם עומדים, אני מניחה. לא פעם אני אומרת אותם בעצמי. אבל ידוע שהחיים עצמם לא תמיד מיישרים קו עם אג'נדות, וגם את האמת יש לומר. והאמת היא שעמוס עוז, כשהיה צעיר בן 28, כתב את הנפלאה בגיבורות. ומיכאל שלי הוא עד היום הרומן הישראלי האהוב עלי.

(גילית חומסקי היא משוררת וסופרת ("גחליליות", ניקולאס יוז בקוטב הצפוני)

מיד עולים בזיכרון ספרי ילדים אהובים מילדותי – "כל השבט הזה" והמשכיו מאת ישראל לרמן, על ילדותו בנשר; "כזה גיבור" ושאר סיפורי כפר מל"ל של יוסי מרגלית; "פגיעה ישירה" המצמרר של דבורה עומר, על ילדותה בקיבוץ בצל מותה הטראגי של אמה; ועוד ועוד. אבל לא מזמן יצא "תעלומת העיניים השחורות-כחולות" של אלכס פז-גולדמן – ספר מרתק, אמיץ ועכשווי, שמעז לגעת בפרשת ילדי תימן המושתקת והמוכחשת, ובדרך נוגע גם בהמון מאפיינים ישראליים אחרים – משנות ה-60 אמנם, אבל בעידן הכפר הגלובלי, כמה מאפיינים ישראליים עוד נותרו לנו? והכל בלי טיפת אנכרוניזם. מישל קישקה אייר להפליא. לבני 9-14.

(עטרה אופק היא עורכת, מתרגמת ומרצה בענייני עברית וספרות ילדים)

לעוד מאמרים ופרוייקטים באתר צו פיוס