ההסברה הישראלית בעולם והדימוי העצמי של האדם

בתקופה האחרונה אנו עדים להתגברות הביקורת על ישראל בעולם, שבאה לידי ביטוי בהתעצמות המגמה להחרים את ישראל. אנו מוצאים את עצמנו למעשה במצב של יהושע וכלב, מיעוט קטן שמעוניין לעשות את הישר והטוב, אך במקום לזכות להקשבה ולאהדה, סופג הטחת האשמות ולינץ' ציבורי. נראה שפרשת המרגלים מציעה בפנינו כמה תובנות יסוד בנוגע למצב זה, ולמה שיש לעשות בו.

אנשי קבוצת הרוב, כך מסופר בפרשה, תיארו בצבעים קודרים ביותר את הסיכויים להיכנס לארץ וזרו אימה וייאוש בקרב העם. השניים שהיו במיעוט, יהושע וכלב, ביקשו להביא בפני העם תמונה אחרת של המציאות, אך בני ישראל לא מוכנים בכלל לשמוע אותם, ואפילו רוצים "ל?ר?ג?ו?ם א?ת?ם ב??א?ב?נ?ים". מה פשר התגובה הזו, הם הרי לא עשו שום דבר רע, אלא רק מנסים להשמיע את הנרטיב שלהם?

התשובה היא כנראה שאחרי שאנשים מתקבעים בעמדה מסוימת, הם עלולים להיאטם לכל ניסיון להביא לאוזניהם מסר אחר. הדבר נכון במיוחד כשהעמדה שהתגבשה היא שלילית, שכן אז נוצר הלך רוח סוער וגועש, ומי שמנסה להשמיע קול שונה, מסומן מראש כאדם רע, מסוכן ובלתי אמין, ואין כל נכונות להקשיב לדבריו.

מדוע הנרטיב הפלסטיני כבש את ליבם של רבים כל כך בעולם, ואוזניהם נאטמו מלשמוע את עמדות ישראל? ומדוע בפרשתנו הנרטיב של עשרת המרגלים השתלט על הזירה הציבורית, ודברי יהושע וכלב לא מצאו אוזניים קשובות?

חכמי המדרש עונים על כך בתיאור מפורט של הטקטיקה האמוציונאלית בה השתמשו העשרה. הם התפזרו בכל שבטי ישראל, וגעו בבכייה על כך שכולם עומדים למות (ילקו"ש, תשמב). הם שכנעו את עצמם ואת סביבתם שהם האומללים ביותר בעולם, וכי הם קורבנות של ריבון המתעלל בבני אדם חפים מפשע... המסכנות עוברת מסך היטב, ודעת הקהל משתכנעת בנקל שחברת הרוב היא הצד החלש שריבון אכזר מתעמר בו.

ההסברה הישראלית, מנגד, מקרטעת, מדשדשת ובקושי מרשרשת. וכל כך למה? יתכן שחלק מהתשובה נעוץ בגישה שרווחת בקרבנו זה שנים רבות, על כך שאומות העולם תמיד שנאו וישנאו אותנו, ואין טעם לנסות לשכנע אותם. גישה זו באה לידי ביטוי באמרה מפורסמת המיוחסת לדוד בן-גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשבו מה יעשו היהודים". פרשתנו מלמדת שגישה זו אינה נכונה.

כאשר הקב"ה כועס על עם ישראל בעקבות חטא המרגלים הוא מאיים להשמיד את העם. בתגובה, פורס משה את מסכת הטיעונים שלו להקלה בעונש, והעיקרי שבהם הוא: "ו?א?מ?רו? ה?ג?ו?י?ם... מ?ב??ל?ת??י י?כ?ל?ת ה' ל?ה?ב?יא א?ת ה?ע?ם ה?ז??ה א?ל ה?א?ר?ץ א?ש??ר נ?ש??ב??ע ל?ה?ם ו?י??ש??ח?ט?ם ב??מ??ד?ב??ר" (במדבר יד, יב-טז). גם אחרי חטא העגל טען משה: "ל?מ??ה י?אמ?רו? מ?צ?ר?י?ם ל?אמ?ר ב??ר?ע?ה הו?צ?יא?ם ל?ה?ר?ג א?ת?ם ב??ה?ר?ים ו?ל?כ?ל??ת?ם מ?ע?ל פ??נ?י ה?א?ד?מ?ה" (שמות לב, יב).

הטענה "מה יאמרו הגויים" הייתה בסופו של דבר הטיעון המנצח של משה. כאשר העולם רואה את ה' כמשמיד אוכלוסייה אזרחית, נגרם בכך חילול השם חמור. וכך כשהעולם רואה את ישראל כתוקפנית ואלימה, יש בכך חילול השם גדול, הגורר עמו השלכות מרחיקות לכת על מצבנו.

אולם לא די בהסברה בין-לאומית, יש צורך גם בהסברה פנימית ובשכנוע בצדקת דרכנו. המרגלים תיארו בשובם כיצד חשו בארץ "כ??ח?ג?ב?ים, ו?כ?ן ה?י?ינו? ב??ע?ינ?יה?ם" (במדבר, יג, לג). מניין ידעו המרגלים כיצד הם נראו בעיני תושבי הארץ? התשובה היא שכשאנשים נראים בעיני עצמם כחגבים, ברור שגם אחרים יראו אותם ככאלה. אם הציבור בישראל מרגיש חולשה ומשדר פיק ברכיים לנוכח כל אפשרות של עימות, גם האויב יראה אותו חלש כמו קורי העכביש. אם הציבור בישראל חש חוסר ביטחון בצדקת הדרך, גם אומות העולם יתהו על צדקתו.

אין אנו פטורים מלבדוק את עצמנו, ולוודא שאנחנו מתנהלים בדרך המוסרית ביותר שאפשר. מדינת ישראל צריכה לבחון את מעשיה ולהיות פתוחה לביקורת, עליה להגביל את השימוש בכוחה, ולהתחשב בשיקולים הומאניים. מתוך כך נוכל לבטוח בצדקת דרכנו, לשדר לעולם את האמת שלנו, ולהתהלך בגו זקוף גם בזירה הבין-לאומית.