גם אם היום נראה לנו הקשר "ספר-סופר-סיפור" כדבר טבעי המובן מאליו, והכתב משמש להעברת מסרים ורעיונות או לשימורם לאורך זמן, ראשית הולדת הכתב הייתה שונה בתכלית, ואפילו למטרות אחרות לחלוטין.
"בעבר הסופר לא היה כותב בהכרח מדמיונו הפורה או להנאתו הצרופה", מסביר לוואלה! יהדות האוצר הראשי של מוזיאון ארצות המקרא, ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ, אשורולוג ומומחה להיסטוריה של מזרח הקדום: "תפקידו היה שונה בתכלית: סימון רישומים על גבי מוצרים. תפקיד שנבע עם התפתחות המסחר מ'שוק קח-תן' בין שכנים, לעסקאות במחוזות רחוקים. אז התעורר הצורך בסימון סחורות ובתיעוד עסקאות. עם התפתחות המסחר פיתחו הסוחרים סימנים מזהים אשר העידו על מעמד הסוחרים ואיכות הסחורה, ואותם הטביעו בעזרת חותמות. החותמות העניקו גושפנקא לחוזים משפטיים, בדומה לחתימה ידנית כיום. עם התפתחות הכתב התפתח גם מקצוע חדש - "סופר", מקצוע מכובד הדורש הכשרה מקצועית רחבה. לעיתים הוא עבר בירושה בתוך המשפחה מדור לדור.
חותם גליל של הסופר דודו ממסופוטמיה, 2164-2246 לפנה"ס
על חותם הגליל של הסופר דודו, המתוארך לתקופה האכדית המאוחרת (2246 2164 לפנה"ס), אשר מוצג בתערוכת הקבע של מוזיאון ארצות המקרא ירושלים, חקוק בכתב היתדות "כרטיס הביקור" שלו שמו הפרטי ומקצועו. לצד הכתובת ניצבים זה מול זה זוג אריות האוחזים בקרני תאו-המים. במסופוטמיה הקדומה היה תפקידם של הסופרים להעלות על הכתב עסקאות, לתעד אירועים או להעתיק יצירות ספרותיות. הסופרים כתבו בכתב יתדות על לוחות טין, שהיה חומר זמין באזור ונוח לשימוש (ומעניין שמסיבה זו, לבתי הספר במסופוטמיה קראו א?דו?ב?א - "בית הלוחות"). הקריאה והכתיבה באכדית עתיקה היו מאתגרות למדי, שכן כתב היתדות כולל סימנים רבים, כך יצא שרוב האוכלוסייה הייתה אנאלפביתית והסופרים היו בין היחידים שידעו קרוא וכתוב.
בולה של גמריהו בן שפן מממלכת יהודה ראשית המאה ה-6 לפנה"ס:
גמריהו בן שפן, הנזכר בספר ירמיהו ל"ו, היה בן למשפחת סופרים מכובדת ושר בחצרו של יהויקים מלך יהודה. הוא היה עד לאירועים שקדמו לחורבן בית המקדש הראשון, למתח ששרר ביהודה ואולי אף גורש לבבל ביחד עם יהויכין בגלות של 597 לפנה"ס. בולת הטין הנושאת את טביעת חותמו של גמריהו בן שפן נתגלתה בעיר דוד, והיא מוצגת כיום בתערוכה המיוחדת "על נהרות בבל" במוזיאון ארצות המקרא ירושלים. בתקופה זו, שיטת הכתיבה הנהוגה בארץ ישראל הייתה כתיבה בכתב עברי קדום, בדיו על גבי קלף, פפירוס או אוסטרקון. חומרים אלו היו זמינים ונוחים לכתיבה ומהווים גם עדות לדאגה לסביבה ולתרבות בר קיימא, מאחר והאוסטרקון הוא כלי חרס שלאחר שבירתו השתמשו בחלקיו כדי לכתוב על גביהם.
דו קיום בין יהודים וערבים, משנת 550 לפנה"ס (37 שנים אחרי גלות בבל):
התעודה נכתבה בידי הסופר הבבלי נ?ב?ו?-נ?צ?ר והיא מתעדת חוב של שלמיה בן נדביהו, יהודי שנולד בכפר אל-יהודו שבבבל או הוגלה אליו בצעירותו מיהודה. על פי הכתוב בתעודה, חייב שלמיה "13 כור" שעורה (כור: מידת נפח תנ"כית-תלמודית) לגומולו בן ביחמה, ערבי מכפר עדבילו הסמוך. התעודה כתובה בכתב היתדות בשפה האכדית כמנהג המקום אך באופן חריג נושאת גם את שמו של שלמיהו דווקא בכתב עברי קדום המופיע בצדו של הלוח. הכתב העברי הקדום שימש בארץ ישראל בתקופת הבית הראשון ושמו של שלמיה המופיע על גבי התעודה בכתב זה מהווה ביטוי מעניין לשמירת מסורת הכתיבה והזהות היהודית בקרב גולי בבל.
למעשה, עיקר התואר המוענק ליהודים כ- "עם הספר" הוא רק לאחר ובעיקר בזכות, גלות בבל לאחר חורבן בית ראשון. עזרא הסופר, לאחר השיבה לארץ ישראל אחרי גלות בבל, מתחיל להקריא את התנ"ך בפרהסיה. שכן בין פעולותיו הרבות מיוחס לו כי הוא פעל למען חיזוק קריאת התורה בקרב היהודים. אחת מן התקנות שלו הייתה קריאה מתוך הספר לאזני כל העם. תקנה הנשמרת עד היום בבתי הכנסת.