השבוע פורסם סיפורו של אב לתינוק שנפטר בבית החולים ימים ספורים לאחר הלידה. האב ביקש להביאו לקבורה, ואיש ה''חברא קדישא'' נצמד לנהלי הארגון, שעל פיהם מי שמוגדר כ''נפל'' נקבר ללא נוכחות ההורים.
בימים עברו התפתח הנוהג ההלכתי שעוברים שנולדו בהפלה, תינוקות שנולדו מתים ושנפטרו פחות מ-30 יום לאחר הלידה, נקברים בצנעה ובלא טקס מלא. מבחינה הלכתית אין צורך לקברם, והקבורה נעשתה מסיבות שונות אנושיות וחברתיות. למעשה האמונה היא שגם תינוקות שכאלה הם בעלי נשמה יהודית, ויזכו לתחיית המתים, ועל כן היה ניתן להם שם קודם הקבורה, ואף היו מלים את הזכרים.
הסיבה שלא לשתף את ההורים הייתה ככל הנראה אנושית מאד. בעבר, מקרים כאלה היו נפוצים מאד, והדרך המקובלת והיעילה להתמודד איתם הייתה להעלים אותם מעין ההורים מהר ככל האפשר. באותו זמן, עבור ההורים הדבר היה נכון יותר מבחינה פסיכולוגית. על מנת להתנחם מהמשבר ולחזור להוליד ילדים, ולתפקוד תקין נכון היה יותר להתנתק מהילד שנפטר. מנהיגי הקהילות סברו שכשההורים יודעים היכן הקבר, הם חוזרים ובאים לבכות ולא חוזרים לחיים רגילים.
עם זאת, בימינו סיטואציה כזו נדירה מאד, וההלכה יכולה להכיל תחושת אבלות ומנהג אבילות בפועל גם במקום שאין חיוב. ואכן, נהלי משרד הדתות שונו לאחרונה, וחברות הקבורה מונחות לאפשר להורים לבחור שם לתינוק, ואף להשתתף בקבורה.
ההתמחות בקבורת התינוקות הללו, כולל הרגישות הנדרשת בטיפול במשפחות היא התמקצעות שלא כל אנשי החברא קדישא שותפים לה, ובמקומות רבים נקבע קשר בין בית חולים לחברא קדישא מסוימת באמצעות מכרז, ובחברה ההיא יש אנשים שיודעים להתייחס למקרים כראוי. במקרה שלפנינו האב הגיע למקום ולאדם שלא ידע להתייחס אליו כראוי, וכך התפתחה התקרית המצערת.
במקרים רבים אנשי הדת פוגשים אנשים בנקודות רגישות, משמחות או עצובות במהלך חייהם. נדרשת מהם רגישות מיוחדת, שצריכה גם להתבטא ביחס אוהד ורגיש, וגם בטיפול אוהד ככל הניתן בבקשות. דווקא במדינת ישראל, שבה יש למוסדות הדת מעמד חוקי ולפעמים כופה, הרגישות הנדרשת היא חשובה כפליים. אם נוסיף על כך את אי הנעימות ואת ההתרחקות מהדת שיכולה להיגרם מטיפול לא רגיש ומתיעוד שלו, נראה כמה חשובה הדרכת האנשים העומדים בחזית הארגונים האלה לטיפול במקרים מיוחדים בצורה חביבה ואוהדת.
על ראשי הארגונים והמוסדות להדריך את העובדים שלהם כיצד להתמודד עם מצבים החורגים מהנהלים הקבועים בדרך שתשלב רגישות אנושית כלפי העומדים מולם, יחד עם ההתמודדות ההלכתית והחוקית הנדרשת.
הרבנים, המוהלים, הגבאים, ולהבדיל אנשי חברא קדישא צריכים להפנים במידה מסוימת את רוח הזמן, את ההתפתחויות בתחום הפסיכולוגיה והתמיכה הנפשית, את הגיוון שנוצר בחברה והצורך של חלק מהאנשים בביטוי אישי. כאשר אנשי הדת המקצועיים ידעו גם להבדיל היטב בין מה שהוא מנהג, עניינים פרוצדורליים או חומרה לבין עיקר הדין, הם ידעו טוב יותר כיצד ניתן להתמודד עם בקשות מיוחדות, גם להסכים במקום שניתן, וגם להסביר בצורה רגישה ואנושית במקום שאי אפשר.
ו?מ?צ?א ח?ן ו?ש??כ?ל טו?ב ב??ע?ינ?י א?ל?ה?ים ו?א?ד?ם:
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.