חיים קלים עושה פרשת ''קרח'' לדרשנים. כל דרשה שהם ידרשו בענייני מחלוקת תהיה תמיד אקטואלית, שכן אין לך זמן שאין בו מחלוקות. תופעת המחלוקת היא תוצאה של שונות וגיוון שיש בעולם האנושי: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם של בני אדם שוות", ולפיכך אך טבעי הוא שתרבינה המחלוקות בחברה האנושית. השוני הקיים בין בני אדם עושה את החברה מורכבת, עשירה ומעניינת יותר. דווקא בגלל שבני אדם אינם משלימים זה עם זה, הם משלימים זה את זה.
המחלוקת היא כלי חיוני לבירור הטוב, הנכון והאמת, ולכן חכמינו טיפחו ופיתחו את תרבות המחלוקות. אפשר שלא במקרה לאבי אבות המחלוקת קוראים קורח, דבר הרומז לכך שמחלוקות הן כורח, ואי אפשר בלעדיהן. חברים או בני זוג שאין ביניהם כל מחלוקת, סביר שאין ביניהם קרבה מספקת, ואין הם חשים בנוח להביע את דעותיהם.
לפיכך יש לשאול מה מבחין בין מחלוקת שלילית לחיובית? נראה שניתן להצביע על שלושה תבחינים, ושלושתם בולטים בפרשת 'קרח':
א. מטרת המחלוקת האם היא נובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים אישיים. האם המוטיבציה של החולקים היא להגיע לאמת ולצדק, או שהם מונעים על ידי רדיפת שררה וכבוד, או אף מקנאה וצרות עין. במקרה של קורח המניע האישי נרמז במילה הפותחת: "ויקח קורח" קורח חיפש רק לקחת לעצמו.
ב. הדרך מחלוקת חיובית מתנהלת לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, ואילו מחלוקת שלילית גולשת לפסים אישיים, ומתאפיינת בהטחת האשמות ואף בהכפשות. כך במקרה של קורח נאמר: "ו?י??ק??ה?לו? ע?ל מ?ש??ה ו?ע?ל א?ה?ר?ן" - הם לא נקהלו מסביב לעניין שהטריד אותם, אלא נאספו למחאה פרסונלית, והרטוריקה שלהם התמקדה בביקורת אישית רווית משטמה.
ג. התוצאה מחלוקת לשם שמים מניבה הערכה הדדית ומביאה תוצאות חיוביות, ואילו מחלוקת שאינה לשם שמים מסתיימת, ביחסים עכורים או מנותקים ובנזק לכל המעורבים. במחלוקת חיובית סביר שאחד הצדדים יתנצל בשלב מסוים, בעוד שמחלוקת שלילית מסתיימת כמו שדה קטל בו הצדדים נותרים חבולים. במחלוקת קורח לא שמענו אף מילה של התנצלות, אף לאחר שמבחן המטות הוכיח את טעותם. הסיום הגיע בקול רעש גדול של רעידת אדמה קטנה.
לאור כל זאת, יש להיזהר ממחלוקות מסוכנות, ואם פרצה מחלוקת בסביבה, יש לעשות מאמץ לכבותה מהר ככל האפשר. כך נהג משה רבנו: "ו?י??ש??ל?ח מ?ש??ה ל?ק?ר?א ל?ד?ת?ן ו?ל?א?ב?יר?ם". הוא מחל על כבודו, וקרא להם על מנת להידבר ולהגיע להבנות, אולם דתן ואבירם התעקשו להימנע מדיאלוג, ובכך הורידו עצמם שאולה.
מספרים שפעם פרצה מחלוקת קשה בקהילת וולוז'ין. רבי חיים מוולוז'ין לא היסס ופנה בעצמו לבעלי המחלוקת כדי לדבר על ליבם. שאלוהו: מדוע אין הוא ממתין שהם יבואו אליו, הרי כבוד התורה מחייב זאת? אמר להם: כשאומרים: "עושה שלום במרומיו" צריך לפסוע שלש פסיעות אחורנית (יומא נג, ב). בשביל לעשות שלום צריך אדם לדעת לפסוע לאחור, למחול על כבודו ולהשתמש בכלי שנקרא וויתור. אין שלום בלי נכונות לנסיגות ולפשרות כואבות.
החברה הישראלית חוותה בתקופה האחרונה מחלוקות עמוקות, שהתחדדו במערכת הבחירות והן נמשכות מאז בוויכוחים המתנהלים כמו על במת התיאטרון (תרתי משמע). גם בציבור הדתי ובעולם הרבנות תופעת המחלוקת רבה והולכת. הדבר המעניין הוא שבמחלוקות רבות שהחולקים בטוחים בדרך כלל שכוונתם לשם שמים, אולם בעיני המתבונן מבחוץ מתרבה חילול שם שמים.
דומני שניתן לתמצת את כל תורת המחלוקת על שלושה כללים:
א. שקול היטב לפני שאתה מתחיל במחלוקת האם אין דרכים אחרות להשגת התוצאות? אולי כמו מחלוקת קורח היא כלל איננה כורח.
ב. היזהר בדבריך במהלך המחלוקת כי את אשר נאמר אין להשיב.
ג. חפש כל דרך לסיים את המחלוקת בטוב ובמהירות.
אני משוכנע שעל כללי המחלוקת הללו אין כל מחלוקת.