לכאורה, שתי מחאות הבגדים שקמו עלינו לאחרונה, מחאת המכנסיים הקצרים של תלמידות התיכון ומחאת העקבים של דיילות אל על, כמעט זהות. בשתיהן מוחות נשים צעירות על קוד לבוש המוכתב להן על ידי בעלי השררה. הטענה שלהן נדמית זהה בשני המקרים: הבו לנו חופש להתלבש כרצוננו! אל תכפו עלינו את קני המידה שלכם! קשה שלא להתחבר לשתי המחאות. קוד לבוש הוא עניין כל כך שרירותי, ובישראל - כל כך בלתי מקובל ומלאכותי, עד שקשה לא להבין אנשים צעירים ובעיקר נשים צעירות המסרבות לקחת חלק בהצגה הספציפית הזאת.
הדרישות המסוימות שהביאו לפרוץ המחאה, בשני המקרים, כאילו נכתבו במיוחד על ידי תסריטאי שביקש להדגים את המגוחכות והשרירותיות שבנהלי הלבוש הללו. במקרה אחד חויבו רק הבנות ללבוש מכנסיים ארוכים בעוד לבנים הותר הדבר. זה שמט את הבסיס מההסבר הנפוץ להחלת נוהל אחיד של לבוש - יצירת אוירה מכובדת ורצינית. לא יתכן שאוירה רצינית נוצרת כשהנוהל מחייב רק חצי מאוכלוסית התלמידים.
במקרה של נעלי העקב באל-על המצב היה אפילו יותר מגוחך: הנוהל השתנה מ"חובה לנעול נעלי עקב עד ההגעה למטוס והמעבר לנעלי עבודה" ל-"חובה לנעול נעלי עקב עד מעט אחרי ההגעה למטוס כשכל הנוסעים מגיעים ואז לעבור לנעלי עבודה". איך אפשר לא להתרגז מהחלטה כזו? מה, עד עכשיו נוסעי אל על חשו מזולזלים במהלך העליה למטוס כי הדיילות נעלו נעלים שטוחות? ומדוע רק בזמן ה"בורדינג"? למה לא במשך כל הטיסה? וכן הלאה
ובכל זאת יש כמה הבדלים. אחד נוגע למסגרת. יחסי עובד מעביד הם לא בית ספר. לבית ספר באים תלמידים כדי ללמוד. תיאורטית, בית ספר לא זקוק לתלמידים, הם אלו שבאים למוסד הזה כדי להחכים, או לכל הפחות להשתלב בתהליך החיברות המקובל ולכן עליהם לכבד את קוד הלבוש הבית ספרי, ואם לא - שיחפשו בית ספר אחר, בלי נזקים לאף אחד מהמעורבים.
המעביד לעומת זאת מרויח מעבודת עובדיו, ופרנסתם תלויה בגחמותיו, לכן יש חקיקה ענפה העוסקת בזכויות העובד. אם לא נשמור עליה המעבידים ינצלו את העובדים. זה יתחיל בנעלי עקב ויסתיים לא ברור היכן.
מה שמביא אותנו להבדל השני: "מחאת המכנסיים" של התלמידות היא יותר חיקוי של מחאה ממחאה אמיתית. מכנסיים עד מעל הברך לא באמת מחממים משמעותית יותר ממכנסיים קצרצרים. האינטונציה והאנרגיות (וגם הכיסוי העיתונאי המגוחך) שאובות ממאבקים אמיתיים למען זכויות אמיתיות, אבל בפועל מדובר בסאטירה. מאבק זכויות אזרחי על הבלים, שנדמה כנובע משיעמון יותר ממצוקה אמיתית.
מה שמביא אותנו להבדל האחרון והמכריע: עקבים? ברצינות?! למה מישהי עדיין נועלת עקבים? לא כל שכן מחויבת בנוהל לנעול את הזוועה הזאת? מילא הנזקים הרפואיים שהוכיח המחקר ועל הנזקים הבטיחותיים שמוכיח ההגיון הפשוט, אבל איך נתקענו עם אידיאל היופי המדיאוולי הזה? אפילו הסינים נפטרו כבר מהמנהג לקשור את כפות רגלי הנשים כדי להפוך אותן, כביכול, לעדינות ויפות יותר. איך דווקא העולם המערבי נשאר תקוע בעבר הרחוק? אולי ממחאתן של דיילות אל על תבוא הישועה. לכו (בלי עקב) בכוחכן זה והושעתן את ישראל!
