פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אל תהיה כועס, היה חכם

      הרמב"ם טען כי חטאו החמור של משה היה בכך שכעס על בני ישראל. כשאנו כועסים, יש לבדוק האם הכעס על האחר מוצדק או שאנו כועסים על עצמינו. לעיתים קרובות אדם הכועס על עצמו, תולה את האשמה באחר, מפני שקשה לו לחיות עם האשמה עצמית

      ילד כועס (ShutterStock)
      אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

      פירושים רבים ושונים ניתנו לחטא מי מריבה שלפי האמור בתורה היה כה חמור עד שבגללו נמנע ממשה רבנו להיכנס לארץ ישראל. אבן עזרא ורבי חיים בן עטר מנו למעלה מעשרה פירושים לחטא זה, וכולם מותירים את הלומד בהרגשה כבדה שמדובר בחטא קל יחסית ובעונש חמור ביותר.

      אחד הפירושים הידועים הוא זה של הרמב"ם, לפיו חטאו של משה היה בכך שכעס על בני ישראל, כאשר גער בהם ואמר: "שמעו נא המורים" (לשון מרי ומרד). לדבריו, הכעס הבלתי ראוי של אדם גדול כמשה, מהווה חילול השם, וממנו נובעת חומרת העונש. (שמונה פרקים, פרק ד).

      הרמב"ן, הסתייג מפירוש זה, הקשה עליו לא פחות משבע קושיות, ואף הגדיר את דברי הרמב"ם "הבל הבלים", לא פחות. טענתו העיקרית היא שבתורה אין כל רמז לכך שחטא משה היה בכך שכעס. בתורה נאמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", ובכך אין כל רמז לחטא של כעס?

      דברי הרמב"ם מעוררים קושי גם לאור דבריו שלו בהלכות דעות (ב, ג) שם קבע שבמקרים מסוימים יש מקום לכעס. הרמב"ם כתב: "לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני - לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת". דווקא הרמב"ן באגרת המפורסמת ששלח לבנו מארץ ישראל לקטלוניה החמיר ביותר ביחסו לכעס, ויעץ לבנו: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם וכל עת, ובזה תנצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם... וכל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו" וכו'.

      חז"ל אכן החמירו מאוד ביחסם לכעס ואמרו: "המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה" (שבת קה ע"ב). מדברי הגמרא נראה שהסכנה שבכעס היא בכך שהוא משקף אבדן שליטה עצמית, ומי שאינו שולט בעצמו עלול להידרדר עוד ועוד, והוא מסוגל אף להגיע לחטא החמור ביותר.

      בחברה שלנו כעסים לא מובילים לעבודה זרה, אבל קורה לא פעם שהם מוליכים להכאה, ולא רק בסלע. במקרים קיצוניים כעס מתפרץ מסתיים אף בשפיכות דמים. גברים שמאבדים שליטה על עצמם עלולים להכות או אף לרצוח את נשותיהם, הורים מכים את ילדיהם, והשבוע שמענו אף על ילד בן חמש שדקר את אחיו בן הארבע בגלל ריב על אופניים.

      במקרים אחרים לא מדובר בכעס אישי אלא בזעם ציבורי, וסכנותיו מרובות אף יותר. ראינו השבוע מה קורה כאשר דרוזים ברמת הגולן נכנסים לסחרור של כעס קולקטיבי על הטיפול שישראל מעניקה לפצועים מסוריה. כעס היוצא מכלל שליטה מתורגם לאלימות ועלול להיות קטלני. לכן אין להתייחס אליו בשוויון נפש גם אם יש לו בסיס מוצדק. גם אם יוצאים להפגין כנגד קיפוח עדתי, או למען ערכים ועקרונות אידיאולוגיים חשובים, יש הכרח למתן את המטען האמוציונאלי ולשלוט בסערת הרגשות.

      דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם מהמאה ה-18 (Creative Commons)
      "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם וכל עת, ובזה תנצל מן הכעס". הרמב"ם

      כשאנו כועסים במעגל חיינו האישיים כדאי לנו לבדוק היטב האם הכעס על האחר בכלל מוצדק, או שאנו כועסים על עצמינו, אך מעתיקים אליו את התסכול ופורקים עליו את הזעם, כיוון שהוא מהווה קורבן זמין למצוקתנו. לעיתים קרובות אדם הכועס על עצמו, תולה את האשמה באחר, מפני שקשה לו לחיות עם האשמה עצמית. גם אם יש בסיס הגיוני וצודק לכעס, חשוב לזכור ככלל בחיים: אל תהיה כועס – היה חכם.

      חשוב לזכור תמיד שהכעס הוא גורם מזיק ביותר הן לכועס והן לסביבתו. יש פתגם שאומר כי "על כל דקה של כעס, אתה מפסיד 60 שניות של שמחה". לדעתי אין זה מדויק, כי מפסידים הרבה יותר, לפעמים שעות, ולעיתים גם ימים שלמים או מערכת יחסים שלימה של שמחה. גם כעס שלא מתורגם להכאה ולאלימות, אין כמוהו למנוע מהאדם להיכנס לארץ המובטחת של השקט הנפשי, האיזון הרגשי והשלווה הפנימית.