בפרשה שלנו השבוע יש שיעור על קנאה וקנאות. החלק הראשון עוסק בבלעם שנתבקש על ידי מלך מואב לקלל את בני ישראל. בלעם שהוא אדם רב כוחות ונביא גדול - חז"ל דורשים עליו שהיה גדול ממשה - נשלח להתנבא על ישראל ומשקיף עליהם מבחוץ. כך ניתנת לנו הזדמנות נדירה במקרא לראות את עם ישראל מנקודת מבט חיצונית.
"י??ש???א ב?ל?ע?ם א?ת-ע?ינ?יו, ו?י??ר?א א?ת-י?ש??ר?א?ל, ש??כ?ן, ל?ש??ב?ט?יו; ו?ת??ה?י ע?ל?יו, רו?ח? א?ל?ה?ים". בלעם רואה את העם היוצא ממצרים, וכך, יש לנו פרספקטיבה כיצד רואים את ישראל העמים השכנים. בלעם חורג ממשימתו המקורית לקלל - ויוצא לברך את ישראל. וכמה מן הפסוקים שאומר הנביא הגוי הצדיק הזה נכנסו כבר לקלאסיקה המקראית. "מ?ה-ט??בו? א?ה?ל?יך?, י?ע?ק?ב; מ?ש??כ??נ?ת?יך?", י?ש??ר?א?ל אומר בלעם ומוסיף גם "כ??ר?ע ש??כ?ב כ??א?ר?י ו?כ?ל?ב?יא, מ?י י?ק?ימ?נ?ו?; מ?ב?ר?כ?יך? ב?רו?ך?, ו?א?ר?ר?יך? א?רו?ר". האדם שנשכר לקלל מתפעל ומברך ומתנבא להצלחת עם ישראל בעתיד. בלק מלך מואב, אחרי שלושה ניסיונות, נותר מתוסכל ומוותר... קנאתו של מואב ופחדו מעם ישראל מובילים אותו לאבדן עשתונות. הוא רוצה להטיל חרם ויוצא מברך את העם. "דר?ך? כ?ו?כ?ב מ?י??ע?ק?ב, ו?ק?ם ש??ב?ט מ?י??ש??ר?א?ל, ו?מ?ח?ץ פ??א?ת?י מו?א?ב".
איך שנגמר סיפור בלעם שתופס את חלקה הארי של הפרשה, מתחיל אירוע אחר לגמרי: "ו?י??ח?ל ה?ע?ם, ל?ז?נו?ת א?ל-ב??נו?ת מו?א?ב". עם ישראל, כלומר הגברים נמשכים אל בנות מואב ואל פלחן "בעל פעור" שלהם שהיו בו כנראה צדדים של קיום יחסי מין כחלק מן עבודת הקודש, תופעה נפוצה בעולם האלילי הכנעני של אותה תקופה. אלוהים מביע את זעמו ומשה מנסה לעצור את התופעה דרך מנהיגי השבטים ללא הצלחה. הפיתוי הוא גדול, המצב מכמיר ואז "ו?ה?נ??ה א?יש? מ?ב??נ?י י?ש??ר?א?ל ב??א, ו?י??ק?ר?ב א?ל-א?ח?יו א?ת-ה?מ??ד?י?נ?ית, ל?ע?ינ?י מ?ש??ה, ו?ל?ע?ינ?י כ??ל-ע?ד?ת ב??נ?י-י?ש??ר?א?ל". מעשה הפולחן הזר נעשה ליד אוהל מועד בלב המחנה. ואז לוקח פנחס בן אהרן הכהן "את החוק לידיים" כמו שאומרים היום "ו?י??ד?ק?ר א?ת-ש??נ?יה?ם--א?ת א?יש? י?ש??ר?א?ל, ו?א?ת-ה?א?ש???ה א?ל-ק?ב?ת?ה?". פנחס הכהן הקנאי הורג את הישראלי ואת האישה ותיעצר המגפה. 24 אלף מתים בעונש אותו מביא אלוהים על העם עקב המעשה. המוות נפסק עקב מעשהו של פנחס הכהן.
יש אם כן קנאה כפולה. בלק מקנא בישראל, הוא מפחד מהעוצמה והלכידות של העם ומנסה לפגוע בו בקללה. בני ישראל מקנאים בנשים היפות של מואב ואדום ורוצים לקחת חלק בפולחן הסקסי של הכנענים. נמאס להם מהקורבנות האילמים של הפולחן הכוהני. ואז הקנאה הופכת לקנאות ופנחס הכהן מקנא לאלוהים והורג...
זוהי פרשה מטלטלת של קשר, קנאה, שנאה, קירבה, תשוקה ורצחנות שמלווים את יחסי עם ישראל עם אומות העולם. גם היום יש ברכות וקללות. יש חרם ויש מופעי תמיכה. וגם אנחנו מקנאים בתרבות העמים ומאמצים חלקים של תרבותם. האם זה מגיע ממקום של בטחון עצמי ויכולת להשראה הדדית? או האם יש כאן התבטלות, קינאה ומצב שיכול להידרדר לקנאות ולרצחנות?
האפשרויות השונות מוצגות באופן חד ומוקצן בפרשה. הן נמצאות גם היום בכותרות העיתונים וברחוב הישראלי. האם נלך בדרך של קנאות או של שלום וכבוד הדדי? אולי נשאל את האתון של בלעם שהיא ללא ספק הגיבורה של הפרשה...
שבת שלום
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי