מבחן קצר - מי היה האדם הראשון שראה אל מול עיניו מעשה עוולה, והגיב במעשה אלים וקטלני? אם עניתם "פנחס" טעיתם. היה זה לא אחר ממשה רבנו, שכאשר ראה מצרי מכה איש עברי מאחיו, לקח את העניינים לידיים, "ויך את המצרי".
ומי היה האדם הראשון שהוגדר בתורה בתור "קנאי"? אם שוב עניתם "פנחס" שוב טעיתם. היה זה לא אחר מיהושע בן נון, שבשעה ששמע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, קפץ ופסק: "אדוני משה כלאם". משה ראה באמירה זו ביטוי של קנאות והגיב בהכרזה: "המקנא אתה לי?!".
להיכן נעלמה תכונת הקנאות שגילה משה רבנו בעת הכאת המצרי? מדוע הוא לא הפעיל אותה כלפי זמרי, כפי שעשה פנחס, ומדוע נטרל אותה בהתייחסו לאלדד ומידד? התשובה לכך היא שהריגת המצרי בוצעה על-ידי משה, העלם הצעיר שאך זה עתה יצא מהחממה של ארמון פרעה אל העולם הקשה והמסוכסך שבחוץ. מאז, הרבה מים זרמו בנילוס, ומשה המקבל את מנהיגות עם ישראל בגיל שמונים איננו צעיר מתלהם, אלא מבוגר אחראי הפועל מתוך שיקול דעת, מתינות וסבלנות. גם יהושע שבפרשת אלדד ומידד שהיה אז "מבחוריו" של משה, התבגר והפנים את המסר של רבו, שיש להתייחס בהבנה ולהביט בעין טובה גם על מי שנראים לכאורה חתרנים וסוררים.
מנהיגים דגולים רבים התאפיינו בצעירותם בלהט ובנחישות לפעול למען הצדק באופן מהיר וישיר וניחנו באצבע קלה על ההדק, ואילו בבגרותם התמתנו וידעו לשקול כל תגובה בכובד ראש. בקיבוצים נהגו בעבר לומר: מי שלא היה סוציאליסט בצעירותו הריהו חסר ערכים, אבל מי שנשאר סוציאליסט כבוגר - הריהו חסר שכל. צעירים רוצים לתקן את העולם, והם בטוחים שרק הדרך האחת בה הם דוגלים יכולה לעשות זאת. כשמתבגרים נחשפים למורכבות שבמציאות, ויחד איתה מבינים את הצורך באיפוק ובסובלנות.
משה של פרשתנו המגיע לערוב ימיו, מבקש מה' למנות מנהיג שיבוא תחתיו. מה פשר פנייתו זו, וכי העלה על דעתו שה' יפקיר את עדתו כצאן אשר אין לו רועה? ענה על כך הרבי מקוצק: ראה משה שהשעה משחקת לפנחס, והוא זוכה לברכת שלום משמים, ואפשר אף לפופולאריות מסוימת בעם ישראל, וחשש שמא פנחס יהיה המנהיג הנבחר. חשוב היה למשה לוודא שבהנהגת עם ישראל יעמוד מנהיג שכבר התבגר, מנהיג שקול, מתון וסובלן שיהיה קשוב לעמו, שלא יתנהג בקנאות הנוטה לכלוא את הרוח של מי שחושבים אחרת.
משה פונה אל "ה' אלוקי הרוחות לכל בשר", אל ה' שמכיר בשונות ובאינדיבידואליות של רוח האדם, ומבקש ממנו שיפקוד "איש על העדה", שיכיל באישיותו את המורכבות הקיימת בתפקיד המנהיג: מצד אחד עליו להיות מורם מעם, המסוגל ליזום, להתוות דרך, ולהוביל את קהלו, ומצד שני עליו להיות שליח ציבור, קשוב ורגיש להלכי הרוח שבעם. לכן מבקש משה מנהיג "אשר יוציאם ואשר יביאם", ועם זאת "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". יהושע נבחר בהיותו "איש אשר רוח בו", אדם היכול להבין את הרוח של כל אדם, ובה בעת מסוגל לעמוד בתקיפות כנגד רוחות פרצים.
הנטייה לקנאות לא פסה מישראל גם אחרי תקופת התנ"ך. קנאותם של צעירים המיטה אסון כבד על העם בימי הבית השני, שאת חורבנו אנו מבכים בימי בין המצרים. קנאים אלה לחמו ביהודים שחשבו אחרת מהם. טיטוס הגיע לירושלים בנובמבר 69, אך במשך שנתיים לחמו מנהיגים יהודיים איש ברעהו במקום להתכונן למלחמה באויב, ואפילו על מינוי רמטכ"ל לא יכלו להסכים. ערב עזיבת אספסינוס שרפו הקנאים את אוצרות החיטים בירושלים. נראה שהתנהגותם שיקפה הלך רוח של קנאות שרווח בעם שהיו "אוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (יומא ט, ב).
גם בזמננו לא אלמן ישראל מקנאים הרוצים לכלוא את הרוח של החולקים על דעתם, והופכים אותו לאויב מר. גם כיום יש הדוקרין זה את זה בחרבות הלשון. עלינו לפעול לכך שאנשים אשר רוח בהם יובילו את הציבור, ולעשות לביסוסם של ערכי הסובלנות והמתינות במרחב הציבורי של החברה הישראלית.