שיר של שבת: עם המשוררת ואן נויין

ואן נויין היא משוררת צעירה שפרסמה ספר אחד - "עין הכמהין" בהוצאת "מעין", ספר נהדר ויוצא דופן. נויין היא בת לפליטים וייטנאמים שהגיעו לארץ בסוף שנות ה-70. העובדה הזאת היא לא רק פרט ביוגרפי ריק, יש בשירים של נויין תחושת דחיפות ורעננות לשונית וויזואלית שמגיע ממי שמכיר את התנועה בין זהות לזהות, בין שפה לשפה. האלמנט הבולט ביותר בשירים של נויין , גם בשירים החדשים המובאים במדור השבוע, היא הצורה השבורה, המקוטעת, התזזיתית שבה שורה מחליפה שורה.

יש בכך משהו שמדווח באופן כנה וחשוף על הזמן הזה, על העדר היציבות, על הבלבול וחוסר הפשר של הדור שלנו, בני ה-30, שמצא את עצמו רגע אחרי ריסוק הנרטיבים הגדולים. שום דבר לא הגיח בכדי להחליף את אותם סיפורי-על, וכך, בסופו של דבר, אותו דור נותר ללא קרקע יציבה. לכן בשירה של נויין אפשר למצוא שוב ושוב מערכות יחסים שאין בהם בית, דיבור שלא מצליח להגיע לסיום, לפשר, תמונות שמתחלפות האחת אחרי השנייה מבלי לצייר עולם מובחן ושלם אבל עם מוזיקה וקצב פנימי ועבודה לשונית מרתקת. במובן הזה נויין היא משוררת שחשוב לקרוא, כי היא מחזירה לנו, בשיריה, את עצמנו , וזו אולי התחלה של יציבות.

את מאבדת אותי לטובת המולדת
לטובת העבדים שהתקבצו רחוק
והם בודדים ומבקשים שידוך.
לחולשה שלי אין כתובת,
את רואה את כתום השיער?
הוא עושה לי טוב.
כמעט דיברתי איתו על אדמה שהולאמה
וטעם נייר האורז הממולא שהכנת.

אז זה מה שקורה כשנפרדים? נשארים לבד?
יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול ובמקום
בוחרת "אכלת? מה אכלת?" כמו אישה שנובלת
מגעגועים לרומנטי אבל יותר צמאה ליומיום הנעלם.
אני נוהה אליו
בין 'לונדון וקירשנבאום' לחדשות
וכשאני
מתעוררת בבוקר.

הבטחת ערב רומנטי וצלית בשרים, רצית להיות גבר
לא כמו ניצול ריטלין עם סקיני ג'ינס.
אתמול כשציירת
זזו הרעפים
זז הכתם ואיתו ההתרחשות.
העשן לא מריח כמו בגמילה
לא כמו במדור
ובטח לא כמו בשריפה. לא ברור על מה הם מדברים
אין אש והגחלים לא בוערים. טבעות, טבעות של חטאים.

עדיין במרפסת.
מעשנת
עדיין הולכת אל המיטה וחזור.
אם תגמר המערכה, תמצא אותי כך
נושמת.
תבוא, תבוא אתה אליי.

חלום הבלהות מורכב מרמזים שהחיים מספקים
נניח עליו עוד ועוד עד שהסביבה תקלוט
משהו לא בסדר בבן אדם הזה.
המציאות הזו, משהו לא בסדר בה.
יש רצח עם של אנשים מתמודדים
מלעיטים אותם בתרופות והורגים את הדימוי
שולחים אותם לשדות פתוחים
אלו רק זבובים
ידידותיים.
נשבור קונכייה, נקשיב לרעש
זו טלוויזיה. בסך הכל התססה סטטית.

במרכז צפונותיי גאווה
עם הזוג הזה התהלכתי
והבטתי היטב ברשמים מסביב
אף אחד לא תקף, תל אביב, עיר ברוכה.
מה אני יודעת על נישואים לא קדושים
על חותמת שינוי הזהויות
על אלימות צפויה.

קראתי משוררת אחת והיא שרטה במגן.
בין דפי הספר נעוריה, ימים שלי
בת חורגת בחצר אחורית
שצבטו את אפה הגדול
שאמרו לה למרוח קרם הלבנה.
נשמה לא מתכופפת מול בערות
לא יורדת אל סוף דעתה.