פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: להסתכל על ההסכם עם איראן בצורה קצת נאיבית

      רגע לפני הכניעה לפחד מההסכם, חייב להתמרד בתוכנו האדם הסביר שהוא קצת נאיבי ומקווה לטוב • עדיף שסגנית השר תדאג ליצירת קשרי ידידות עם דיפלומטים זרים מאשר לקחת אותם לכותל המערבי • האלבום החדש של יוני כדן הוא כול מה שהרוק הישראלי שכח להיות

      אירוע השבוע: הסכם הגרעין עם איראן

      אובמה על ההסכם עם איראן: "העולם הפך בטוח יותר" (רויטרס)
      הנישא אובמה מדבר על ההסכם עם אירן (צילום: רוטירס)

      הסבים שלי נפטרו לפני שהספיקו לתת לי עצות לחיים, אבל השבוע דמיינתי לעצמי את סבא שלי רוכן אלי ואומר לי בקול שקט: "במקום שבו כולם חורצים דין, תישאר מבולבל לרגע, במקום שבו כולם מיד יודעים מה יהיה, תשאיר לעצמך כמה אפשרויות שונות". מהומת הפרשנים והנאומים מול חתימת הסכם הגרעין עם איראן גרמה לי לחשוב על האדם הסביר, שבעולמנו הנוכחי הפך לאדם הלא סביר. מיהו אותו אדם סביר? זה שלפני שהוא מתכונן לגרוע מכול מוכן גם לקבל את העובדה שיכול להיות טוב, זה שלצד האימה, הפחד והחרדה מוכן גם לגדל בתוכו מעט תקווה. אותו אדם סביר היה השבוע בקונפליקט קשה.

      לכאורה, צריך לשמוח שהמציאות האנושית מנהלת את הסכסוכים שלה בבית מלון מרופד ויוקרתי בוינה ולא בשדות הקטל. לכאורה, צריך לשמוח על כך שמדינה התחייבה, (שוב לכאורה) שלא לייצר נשק גרעיני. צריך לברך על דבר כזה, יחשוב האדם הסביר, ואולי לרגע גם יקומו בו תקווה ואמונה ביחס לאנושות המדרדרת. נכון, הסכנה היא נוראית, מפלצתית כמעט. המשטר האיראני הוא משטר דתי, כלומר לא רציונלי, בכל הנוגע למצוות דתיות או לפרשנות המעוותת של אותן מצוות. אבל, אם הקול של האדם הסביר לא יתקומם בתוכנו, ולו לרגע, אזי נהפוך להיות דומים מאוד לאותו להט חד-ממדי, דתי או לא, שבו יש מקום רק לצד אחד של הדברים.


      בפרשת השבוע, פרשת "מטות-מסעי", אנחנו פוגשים פרשייה קצרה הקשורה לדיני נדרים ולהפרה של אותם נדרים. את הנדרים, כך מבין הכתוב, אנחנו לוקחים על עצמנו פעמים רבות בשעה של התרגשות רוחנית או פסיכולוגית, ברגע של משבר או ברגע של אירוע יוצא דופן. מרוב להט אנו מבטיחים לעצמנו ולאל לקחת על עצמנו איסורים, או מבטיחים כמות כסף גדולה. אבל אנחנו משתנים, גם את זה מבין הכתוב. אנחנו משתנים כל הזמן, ואל מול אותם רגעים של להט יוצא דופן ישנם חיים שלמים של קיום יומיומי, פשוט, פרוזאי, נטול התרגשות יוצאת דופן. לכן, הפרשה מדברת גם על הפרת אותם נדרים. האדם הסביר צריך לסמוך על ההשתנות, ההשתנות היא נקודת המוצא של מי שמוכן להאמין בטוב, כי הוא מאמין בשינוי.

      אולי ההסכם הזה ישנה את הדינמיקה הפנימית במדינה האסלאמית הקיצונית, אומר לעצמו האדם הסביר רגע לפני שהוא נכנע לפרשנים במהדורה של שמונה ומחשב היכן נמצא המקלט הקרוב. אולי ההסכם יגרום לנדרים הפנימיים של האייטולות להפוך למחשבה על הרווחה הכלכלית של עמם. אולי אותו עם יהפוך את ההסכם, את השינוי בחייהם, לתהליך עמוק, פנימי, לשינוי המבנה בארצם, להפרת נדרי השנאה.


      נכון, לא סביר, נכון, האיום גדול יותר מהאפשרות לשחק ב"מה אם", מדובר על חיינו, על הרס הפרויקט הציוני. ובכול זאת, רגע לפני הכניעה לפחד חייב להתמרד בתוכנו האדם הסביר, אותו חלק בתוכנו שהוא קצת נאיבי, מקווה לטוב. אותו חלק שמבקש להאמין באפשרות של שינוי, בחירה בשגשוג במקום אלימות, רווחה במקום פחד. חייבים להאמין לרגע ולו בשביל האש הזעירה של ההומניזם שחייבת לשרוד למרות רוחות הפרצים.

      דמות השבוע: סגנית השר ציפי חוטובלי והביקור בכותל

      ציפי חוטובלי בכנס חירום בנושא שכחת ילדים ברכב. יולי 2013 (יואב דודקביץ')
      (צילום: יואב דודקביץ’)

      סגנית השר חוטובלי הולכת והופכת למדריכה בבני עקיבא, שבמקרה עושה את הפעולות לחניכים במשרד החוץ במקום בסניף. קודם היא הסבירה לכולם מהיכן מגיעה הזכות שלנו על הארץ ועכשיו היא מבקשת להכריח את הדיפלומטים האורחים להגיע לכותל המערבי. אני מניח שמיד כולם יקפצו ויאמרו: "הרי זה הכותל", תנוחו, הכותל חשוב גם לי ואני מקפיד להגיע לשם מפעם לפעם, אבל זה בדיוק העניין, הכותל הוא מקום דתי, אזור של פולחן והתאחדות עם עצמך ועם האל, זה לא מקום להראות את עוצמתנו, את זכותנו או את הדמעות שלנו.

      בהחלט צריך להציע למי שבא לבקר פה, ויש לו עולם רוחני-דתי מפותח ומשמעותי, את האפשרות לבקר בכותל. גם אז, שם בכותל, צריך לעזוב אותו לנפשו ולתת לו להתייחד עם התפילה האישית והרגע הנפשי הפרטי שלו. אסור להשתמש במקום של תפילה כקרדום לחפור בו. אין שום טעם לקחת דיפלומט מערבי-חילוני לסיור כפוי והנחת פתק כפויה. אין טעם באווירת הצדק והוכחת הצדק. עדיף שסגנית השר, ועמה כול צוות משרד החוץ, ידאגו ליצירת קשרי ידידות ופיתוח ערוצי שיח פוריים עם דיפלומטים זרים. אין שום צורך להראות להם כמה אנחנו עתיקים, צודקים תמיד, או דתיים.

      המלצת השבוע: האלבום "פח האשפה של ההיסטוריה" מאת יוני כדן

      מורה חיילת (יח"צ , הדר שנאן)
      מימין: אריאל קליינר, יוני כדן ודנה קסלר (צילום:הדר שנאן )

      האלבום החדש של יוני כדן, "פח האשפה של ההיסטוריה", הוא כול מה שהרוק הישראלי שכח להיות: ערני, שונה, אינטליגנטי, חסר התחשבות ב"נכון" וב"כלכלי". העובדה שאנחנו עדיין מתרגשים משירים חדשים של פורטיס וסחרוף ולא מוצאים אחריהם שמות שמעוררים בנו התרגשות או תשוקה אומרת הכול. יוני כדן שונה מהם כמובן.


      המוזיקה שלו עירומה ונקייה, ישירה מאוד, נטולת פעלולי הפקה או עומס של כלים ושכבות סאונד. עבודת הגיטרות באלבום הזה נהדרת, השירה שלו לא נכונה, ואני אומר את זה לטובה, הוא לא מתאמץ כמו כול שכפולי פס היצור של תכניות הראליטי. הוא לא מדויק, לא מושלם, כלומר, הוא אנושי. לצערי, יצירה כזו נדחקה כבר מזמן לשוליים, למרתפי הופעות, לקהל מצומצם ונאמן וחבל.

      עשו לעצמכם טובה, הקשיבו כאן לאלבום הזה, ולכו לתפוס אותו בהופעה.