פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מי חינך וצייד אותם בבנזין המחשבתי

      לא להתחרות על הגינוי לאותם נערים, אלא לשאול מי חינך אותם, מי צייד אותם לא בבנזין מתחנת הדלק אלא בבנזין המחשבתי • הרב שלום ארוש, הודיע השבוע שהוא מפסיק לקבל נשים ביחידות, ובעצם אמר: גם הרב הוא בן אדם • המשורר חיים גורי הוא תופעת טבע

      אירוע השבוע: גזר הדין של מציתי בית הספר

      החשודים בהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים, דצמבר 2014 (עומר מירון)
      (צילום: עומר מירון)

      גם השבוע, כמו תמיד, רק אירוע קיצוני גורם לנו להתעורר מהשינה הכבדה. מופתעים והמומים, אנחנו מביטים למראה מציתי בית הספר הדו-לשוני היוצאים בשירה מאולם בית המשפט, או מול אוהדי בית''ר בבלגיה המשליכים אבוקות ומתעטפים בדגלי כהנא. העיתונים גועשים והמהדורות מרצדות עד לפעם הבאה שהאש תעלה. אירועי הקיצון הללו לא נולדו ביום ההצתה יש מאין. מערך מבוסס ומתמשך של ליבוי שנאה, צעקות ושטיפת מוח, גרם לאותם צעירים להגיע לכדי הדלקת האש, ועוד לספר לנו שהעונש שקיבלו היה שווה את מעשה הגבורה שבהרס בית הספר. אותה התרגשות מהירה וזמנית היא בדיוק מה שלא מאפשר לטפל בתופעות הללו לעומק. המשטרה מחפשת אשמים, מישהו להציב מול המצלמות בבית המדרש, מצעד הפוליטיקאים המגנים מתחיל, מחזה ידוע ומוכר שיפסק מיד עם ירידת העניין מסדר היום, כמה ימים אחרי שהגיע לשם. לכולנו ברור שארגון פשע יונק את כוחו ממי שעומד בראשו, לכולנו ברור שמי שמסוכן באמת הוא המנהיג האידיאולוגי המפיץ שנאה ולא הנער המבולבל הנוהה אחרי הרטוריקה והכריזמה שלו. חשיבה לטווח ארוך אינה קיימת בטיפול בפרשות הללו, הכול מסתכם במהדורה המרכזית.


      בפרשת השבוע, פרשת "דברים" אנחנו מוצאים את סדרת הנאומים של משה. נאומים שמבקשים לשרטט את קורות העם, לייצר נרטיב היסטורי מלא, לחבר יחד את האירועים השונים לכדי סיפור אחד, מורכב ומתמשך של התגבשות העם. משה, במהלך הזה, מסמן את החשיבות של מבט על תהליכים גדולים, כוללים, את העובדה שאנחנו יכולים להבין את עצמנו רק דרך מבט אחורה, דרך התעמקות בתהליך שהוביל אותנו אל ההווה. העובדה שאיננו, אף פעם, נטולי הקשר ועבר. משה, שמתקרב לסיום חייו, מבקש להעניק לעם את העצה, את המנגנון דרכו יוכלו לעצב את חיי הארץ והעצמאות: התבוננות ממושכת על התהליכים הארוכים שמתרחשים בחברה, התבוננות שמובילה להתמודדות עם אותם תהליכים.

      זה בדיוק מה שחסר לנו. חסרות לנו דמויות שמסוגלות להביט כמו משה ולשרטט את תהליכי העומק. לא להתחרות על הגינוי לאותם נערים, חשוב ככל שיהיה, אלא לשאול מי חינך אותם, מי צייד אותם לא בבנזין מתחנת הדלק אלא בבנזין המחשבתי. חסר לנו איזה סוג של קור רוח, של יציבות, עומק ואומץ בכדי לפנות למי שממשיך להטעין את אוהדי בית''ר בתודעה גזענית, שמעודד אותם לא לקבל שחקן ערבי, שגורם להם לנוע באירופה בקפוצה צפופה ואלימה ולחפש עימות. ללא מבט מורכב נמשיך לשמוע בעוד כמה ימים או שבועות על אירוע נוסף של הצתה או אלימות, על עוד כנסייה שרופה או תגרה בין אוהדים. הדבר המצער הוא שישנה תחושה כי קובעי המדיניות מאוהבים באותן סערות תקשורתיות, שהם מעדיפים להתראיין אחרי אסון מאשר למנוע את האסון הבא. כך, במעגל סגור, מזינים אלה את אלה מחרחרי השנאה והמגנים אותה, ראשי הארגונים הגזעניים ואלו שמדי כמה חודשים קוראים להוציא אותם אל מחוץ לחוק.

      דמות השבוע: הרב שלום ארוש

      בכיר בחסידות ברסלב לתלמידיו: "אסור לשום רב בעולם לקבל נשים" (יח"צ)

      הרב שלום ארוש, מבכירי רבני חסידות ברסלב, הודיע השבוע שהוא מפסיק לקבל נשים ביחידות, לייעוץ או ברכה. יותר מכך, הרב ארוש הצהיר מפורשות כי אין סיבה לאף רב לקבל נשים בסיטואציה אינטימית כזו. הוא טען את מה שמובן מאליו - גם הרב הוא בן אדם, עם יצרים הגוברים עליו - וכמה שלא יבקש לדבוק במוסר ובהתנהגות המתוקנת הוא מועד להיכשל. הצעד של הרב ארוש הוא רק צעד ראשון, כפי שכבר כתבתי פה, שכן יש צורך לעצב מערכת פעילה של ייעוץ לנשים על ידיי נשים.


      כמה מן הקוראים מכירים את דמותה של ברוריה, בתו של רבי חנניה בן תרדון ואשתו של רבי מאיר, אחת מן הדמויות החכמות והמורכבות מן התקופה התלמודית. אין דרך לטשטש את העבודות, ישנו דיכוי גברי מתמשך, והדיכוי הזה נכון פי כמה וכמה בכול מה שקשור למרחב הדתי. הגיע הזמן לשחרר את היהדות מלפיתת החנק של הגברים.

      זו העת לספרות דתית הכתובה על ידי נשים, לפסיקת הלכה נשית, לייעוץ נשי, להנהגת קהילות על ידי נשים: כול סעיף וסעיף מן החיים הרוחניים והמוסריים מסור בצורה שווה לגברים ולנשים

      המלצת השבוע: "אף שרציתי עוד קצת עוד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד\ דניאלה די-נור) ספר השירה החדש של המשורר חיים גורי

      חיים גורי בביתו בירושלים, אפריל 2013 (טלי מאייר )
      (צילום: טלי מאייר)

      המשורר חיים גורי הוא תופעת טבע. כמעט ואין תקדים בשירה, לא רק זו העברית אלא גם העולמית למשורר ששומר על כוחו לאורך שנים כה רבות. ספרו החדש "אף שרציתי עוד קצת עוד" ממשיך את ההופעה של הספר "עיבל" לפני כמה שנים ומעצב חטיבה של שירה מאוחרת, חזקה ונוקבת. משורר שיכול לכתוב שיר כמו "הוא קדוש מכוחי לשאתו" (עמ'11) או "עוד על הגשם" (עמ' 26) הוא משורר המצוי במעשה אהבה אקטיבי וחי עם העברית.

      אבל הדבר המדהים עוד יותר בספר השירה הזה היא המחויבות הנמשכת של גורי לשאלות הגדולות, אלו השייכות לקיום הישראלי והמקומי ואלו השייכות לאמונה, מוסר ומוות. גורי הנו עד נאמן, מעורב ומחויב לאורך עשורים כה רבים, שאי אפשר שלא לתהות על מידת המעורבות של משוררים צעירים ממנו. בכול מקרה, ומלבד ההערכה המצטברת ליצירתו של גדול המשוררים החיים שלנו, הספר הזה משמעותי, חזק ומומלץ.