בראשית הפרשה מתחנן משה לאלוהים שיתן לו לחצות את הירדן ולראות את הארץ הטובה אליה הוא הביא את בני ישראל. אלוהים מסרב ואפילו מבקש שמשה לא יפנה אליו שוב עם הבקשה הזו. "ע?ל?ה ר?אש? ה?פ??ס?ג??ה, ו?ש??א ע?ינ?יך? י?מ??ה ו?צ?פ?נ?ה ו?ת?ימ?נ?ה ו?מ?ז?ר?ח?ה--ו?ר?א?ה ב?ע?ינ?יך?: כ??י-ל?א ת?ע?ב?ר, א?ת-ה?י??ר?ד??ן ה?ז??ה. ו?צ?ו א?ת-י?הו?ש??ע?, ו?ח?ז??ק?הו? ו?א?מ??צ?הו?: כ??י-הו?א י?ע?ב?ר, ל?פ?נ?י ה?ע?ם ה?ז??ה, ו?הו?א י?נ?ח?יל או?ת?ם, א?ת-ה?א?ר?ץ א?ש??ר ת??ר?א?ה" (דברים ג' כ"ז-כ"ח).
הפרשה מלאה בתנועות של התקרבות והתרחקות, של מימוש ושל החמצה. בפרק ה' משה פונה אל העם ואומר להם "ל?א א?ת-א?ב?ת?ינו?, כ??ר?ת י?הו?ה א?ת-ה?ב??ר?ית ה?ז??את: כ??י א?ת??נו?, א?נ?ח?נו? א?ל??ה פ?ה ה?י?ו?ם כ??ל??נו? ח?י??ים. פ??נ?ים ב??פ?נ?ים, ד??ב??ר י?הו?ה ע?מ??כ?ם ב??ה?ר--מ?ת?ו?ך? ה?א?ש?". פנים בפנים, זהו תיאור הקירבה האולטימטיבי לאלוהים בתנ"ך. אבל מצד שני, חוששים בני ישראל להתקרב, הם מפחדים להישרף באש האלוהים. הם מבקשים ממשה "ק?ר?ב א?ת??ה ו?ש??מ?ע, א?ת כ??ל-א?ש??ר י?אמ?ר י?הו?ה א?ל?ה?ינו?; ו?א?ת?? ת??ד?ב??ר א?ל?ינו?, א?ת כ??ל-א?ש??ר י?ד?ב??ר י?הו?ה א?ל?ה?ינו? א?ל?יך?--ו?ש??מ?ע?נו? ו?ע?ש??ינו?". הם זקוקים למתווך ולכן, הם מבקשים את נבואתו ודורשים את מנהיגותו.
מעניין שכאן העם אומר "שמענו ועשינו" ולא את ה"נעשה ונשמע" הקלאסי, אלא ביטוי של קבלה זהירה יותר. נשמע מה יש לך להגיד - ואז נעשה, אם זה יהיה מקובל עלינו. מוזר ש"נעשה ונשמע" המפורסם של ספר שמות קיבל כזו אות של כבוד נצחי ביהדות הרבנית, לעומת האמירה הזהירה והביקורתית של בני ישראל, שכמעט ונשכחה מדפי ההיסטוריה.
התנועות הללו, של קירבה וריחוק, של קבלה ודחייה, של כניסה לארץ והמתנה על הר נבו - הן הטרגדיה הגדולה של ספר דברים. משה מביא את העם אל הארץ, מקבל עבורו את התורה, עמל על חינוכו של העם ועל תיקונו - אבל לא נכנס לארץ. זוהי התודעה שכתבה עליה בצורה יפהפיה רחל המשוררת : "פ??ר?ש? כ??פ??י?ם. ר?א?ה מ?נ??ג?ד / ש??מ??ה א?ין ב??א, / א?יש? ו?נ?בו? לו? / ע?ל א?ר?ץ ר?ב??ה". 'תודעת נבו' היא התודעה שמשה לא יזכה לראות בפירות המעשה החינוכי שלו עצמו.
לפעמים נדמה שבמסע הארוך לתיקון החברה הישראלית אין סיכוי שנראה את קו הסיום. לפעמים נדמה שזו מטרה אבודה מראש. המעשה החינוכי והמעשה החברתי הם תחומים בהם אסור לצפות לראות תוצאות. זו קלישאה ידועה. אבל 'תודעת נבו' לא חייבת להיות טרגית, היא יכולה גם לאפשר לנו לעבוד קשה ולעמול על הערכים שלנו ועל הגשמתם מבלי שנצפה לתוצאות מיידיות. זה דורש אמונה. אמונה עמוקה בכך שמה שאנחנו עושים הוא טוב ומועיל ויש לו תהודה. האמונה נדרשת במקום שבו לא רואים תוצאות. ממש כמו אמונה בהשגחתו של אלוהים, כך גם האמונה באדם מפציעה במקום שבו ההיסטוריה לא מספקת תשובות.
כנראה שלא נראה את החברה הישראלית רוויה בצדק ובשלום בימי חיינו. שינויי העומק הם כמו תזוזות טקטוניות מתחת לפני האדמה. אולי לא נראה את הארץ המובטחת, אבל אנחנו יודעים שבני ישראל יגיעו אליה ויפרחו בה. רבי טרפון ציווה לנו במסכת אבות מצווה גדולה בהקשר הזה: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה".
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי