פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      המשבר עמוק בחברה הדתית-לאומית

      אלימות המפגינים והשוטרים מלמד על התפרקות אטית של חברה שאין בה מכנה משותף ערכי • אף אחד מכאן לא תרם לשחרור פולארד, רק בירוקרטיה אמריקאית: הוא סיים את ריצוי עונשו וישוחרר. אין רגש, רק חוק יבש • "ועדת חריגים" עושה את הלא יאומן - מוזיקה ישראלית שהיא גם בינ"ל

      בית אל, 29 ביולי 2015 (ניב אהרונסון)
      הפינוי בבית אל השבוע (צילום: ניב אהרונסון)

      שאלתי את עצמי השבוע מהיכן מגיעים אותם נערים זועמים, מלאי להט, ששוב ושוב מנסים להיכנס למבנים שפונו ונאבקים עם השוטרים. גדלתי באותם אזורים בהם גדלו, הלכתי לאותן ישיבות, אפילו נגררתי פעם אחת על ידי שוטרי יס''מ מגבעה בבנימין, אבל אני לא זוכר כאלה קללות, גידופים, צעקות ולהט פרוע. משהו קרה לנוער בהתנחלויות, או נכון יותר, לאותו אגף קיצוני בתוכו. נדמה שהכבוד שהיה לנו לשלטון החוק, גם אם היה מלווה בכעס ובמאבק, נמחק. נדמה שאין מבוגר אחראי שמסוגל לצנן את הנוער הזה ולשלוח אותו למשימות מועילות למען עם-ישראל שנמצא בבסיס השילוש שמנחה את אותו ציבור- ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.

      השבוע האחרון כולו היה בסימן האתוס המתנחלי, ההבניה שלו וההשפעה שלו על סדר היום הציבורי. נקודת המוצא היתה צום ט' באב, שהפך ליום אבל על פינוי גוש קטיף. החיבור, בעיניי, מלבד התאריך, הוא רופף. איך אפשר להשוות חורבן, גירוש לאומי, מוות המוני וניסיון הכחדה של תרבות לאירוע, כואב ככל שיהיה, שהתרחש על ידיי מערכת ריבונית עצמאית? אי אפשר. ואין בכך להוריד ולו גרם מהכאב העצום של המפונים, מחוסר הארגון של המפנים ומהכאב הגדול שנוצר במפגש בין השניים. נקודת המוצא הזו גרמה השבוע להתעוררות מחודשת, בבית אל ובשא-נור, של אותו להט אידיאולוגי.

      בפרשת השבוע אנחנו פוגשים שוב את הקודקס העמוק ביותר שלנו ושל האופי המוסרי שלנו: עשרת הדברות. החזרה על עשרת הדברות בפרשה היא חלק מהפרידה של משה ועיצוב המורשת שלו. הוא מבקש להשאיר אחריו מערכת מאורגנת לא רק ברמת ההנהגה, עם מינוי יהושע, אלא במובנים עמוקים הרבה יותר. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, מה הקשר שלנו עם המקום ועם האל, מה מעצב אותנו, מה מוביל אותנו מבחינה מוסרית וערכית. כול השאלות הללו באות לידי ביטוי בנאום של משה. החזרה על עשרת הדיברות הוא רגע שיא במובן הזה, רגע בו משה חוזר על הקווים העמוקים ביותר של תפיסת העולם היהודית, ובליבם הקווים המוסריים. אותם קווים מוסריים אינם רק ציווי נכון מבחינה אנושית ונפשית אלא הם גם האפשרות היחידה לבנות חברה מתפקדת וצודקת, כזו שבה אדם אינו פוגע ומתעמר באדם אחר, חברה שבה יש מכנה משותף התנהגותי וערכי.

      מראות הפינוי מבית אל מדאיגים בעיקר מן הבחינה הזו, ומצטרפים למראות מהפגנות נוספות שראינו בעת האחרונה. האלימות, אבדן הרסן ושיקול הדעת, חוסר השליטה העצמית הן של המפגינים והן של השוטרים מלמדים משהו קודר ועגום על החברה שלנו ועל ההתפרקות האטית שלה, ללא מכנה משותף ערכי. ואם לא מספיקות אותן תמונות, מגיע ח''כ מוטי יוגב ומערער את היסודות באמירה אלימה וחסרת בושה. לצערי נדמה לי שמוטי יוגב הוא רק סמן של משבר עמוק בחברה הדתית-לאומית שאת תוצאותיו אנו רואים במקומות שונים.

      יש צורך לעצב מחדש את האתוס בחברה הזו, יש צורך להבנות סדר יום חדש, יש צורך לעצב מחדש מערכת חינוך שיודעת להסביר את המרקם העדין של החברה הישראלית ואת הסכנה בפגיעה באותו מרקם. הבעיה העיקרית, וזו בעיה משותפת לחלקים רבים בחברה הישראלית, היא שאין בנמצא דמויות בעלות שיעור קומה. המשמרת הוותיקה - פנחס וולרשטיין למשל, כבר חסרת כוח, והמשמרת הצעירה אינה קיימת. אני כותב את הדברים מתוך שותפות ודאגה. אני מגיע מן החברה הזאת והיא יקרה לי.

      דמות השבוע: יונתן פולארד

      דיווח עמית לוינטל על שחרור פולארד (מערכת וואלה! NEWS)
      (צילום: מערכת וואלה)

      החגיגה סביב שחרור יונתן פולארד השבוע הייתה מביכה במידת מה. לא מכיוון שאין בכך שמחה והקלה, אלא בשל העובדה שמה שקרה היה נטול הילה של יחסים בינלאומיים, השתדלות או מחוות. לא הארגונים שהשתדלו להביא לשחרורו, לא ראשי מדינות ולא הציבור הרחב גרמו לשחרור הזה, אלא בירוקרטיה אמריקאית שאינה זזה לעולם ימינה ושמאלה. זו אמריקה, לטוב ולרע: הוא סיים את ריצוי העונש שלו והוא ישוחרר, פשוט כך. וגם כשישוחרר הוא לא יוכל לצאת מגבולות ארה''ב למספר שנים. אין סנטימנטים ואין רגש, רק חוק יבש. כול זה לא הפריע לנו להפוך את המקרה לסיפור אחר לגמרי, סיפור על שחרור מופלא, בהפתעה, כמו באגדות.

      יש בהתרחשות הזו, הקרה והמנוכרת, משהו מנוגד לגמרי לצורה שבה אנחנו כחברה חווים דברים, ולכן הפער בין החגיגות לאמת היה גדול כל כך. אנחנו מזרח תיכוניים, אם נרצה ואם לא, כול אירוע אצלנו הוא מופע צבעוני ומלא רעש, צעקות, ראיונות, הודעות לעיתונות, ויכוחים, טפיחה על השכם, גיבורים ונבלים. אבל השחרור שלו היה סיפור אמריקאי ולא ישראלי. רצינו שהוא יהיה סיפור ישראלי אבל הוא לא, זה סיפור ללא תפניות בעלילה, סיפור על אדם שחייו נהרסו ומדינה שלא הצליחה להציל את זה שנענש בעבורה ומדינה אחרת שמיצתה את העונש עם מי שפגע בה.

      המלצת השבוע: האלבום החדש "השעמום שוקע" (Sinking As A Stone) של "ועדת חריגים"

      העולם אבד מזמן – ועדת חריגים (יח"צ)
      ועדת חריגים (צילום: יח"צ)

      הפתיחה של האלבום החדש של ועדת חריגים "השעמום שוקע" היא הפתיחה הטובה ביותר של אלבום ישראלי שיצא בשנים האחרונות. כול העצמה של הלהקה נמצאת בקטע הפותח "נשל" (Neshel). עבודת הגיטרות, התיפוף הצפוף והעצבני, ההרמוניה שנוצרת מתוך הרעש והכאוס, השירה הכמו-היפנוטית של יובל הרניג, סולן הלהקה.

      "ועדת חריגים" מצליחה לעשות את הלא יאומן- מוזיקה ישראלית שהיא גם בינלאומית, טקסטים שמתארים את המציאות הצעירה והעכשווית של תל אביב כמו של ברלין וניו-יורק. הבחירה של הלהקה לשיר בעברית רק מוסיפה להם נקודות בגשר שהם מבקשים להציב בין כאן לשם, בין המקומי לאוניברסלי. אין פה התרפסות בפני התרבות האמריקאית אלא דיאלוג אתה ועם הסאונד של הפוסט-פאנק. אלבום מעולה.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.