גל של גינויים שטף את החברה הישראלית בעקבות הרצח של שירה בנקי בידי ישי שליסל במצעד הגאווה, ובצדק. אולם כדאי לשים לב לכך שכ-120 מקרי רצח פליליים מתבצעים בישראל מדי שנה. מקרי התאבדות כמו אלה של תת-ניצב אפרים ברכה או של דודו טופז זוכים מטבע הדברים לסיקור תקשורתי נרחב, ומביאים לזעזוע עמוק. ברם, מדי שנה מנסים כ-10,000 איש בישראל לשלוח יד בנפשם, וכ-500 איש מצליחים להתאבד, והם נעלמים בקול דממה דקה. תחושת כאב עמוקה מפלחת את לבנו למשמע דבר מותו של פעוט בן 3 בתאונת דרכים, אך חשוב לזכור שלמעלה מ-30,000 בני אדם נהרגו בתאונות דרכים בכבישי ישראל מאז קום המדינה. יש עוד רבים מאוד שמצאו את מותם בתאונות עבודה, בטביעות בים, בתאונות אימונים בצה"ל ובאירועים טרגיים נוספים, אך דבר מותם נכנס לרשימות הסטטיסטיקה, והוא לא מעורר הדים ולא מחריד את שגרת יומנו.
כאשר התורה מגוללת את פרשת עגלה ערופה היא מתארת: "כ??י י?מ??צ?א ח?ל?ל ב??א?ד?מ?ה... ל?א נו?ד?ע מ?י ה?כ??הו?". שלוש פעמים משתמשת התורה בביטוי חלל, ונראה כי ביטוי זה מדגיש את האנונימיות של הנהרג. אין זה משנה מיהו, ומה עשה עד כה בחייו, ואין הבדל בין אם היה זה עבריין מועד או אדם הגון שטייל בטבע. רצח הוא רצח, חיי אדם הם חיי אדם, ולכן הזעזוע צריך תמיד להיות גדול ורב. הביטוי "חלל" מדגיש גם את החלל שמתהווה עם לכתו של כל אדם. משהו שהיה מלא בעולם נותר חלול וריק.
פרשיית עגלה ערופה נועדה לגרום לכל אדם מישראל, ומעבר לכך לרשויות הנושאות באחריות, להרגיש את כובד המשא וגודל המשימה של שמירה על חיי אדם. בטקס ה?ע?ג?ל?ה ה?ע?רו?פ?ה ב?נ??ח?ל, רוחצים זקני העיר ה?ק??ר?ב?ים א?ל ה?ח?ל?ל א?ת י?ד?יה?ם ומצהירים: "י?ד?ינו? ל?א ש??פ?כו? א?ת ה?ד??ם ה?ז??ה ו?ע?ינ?ינו? ל?א ר?או?". אומרים חז"ל: "וכי עלתה על ליבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (סוטה מ"ו). לאור ערכם של חיי אדם, יש אחריות רבה לכל מי שנמצאים בעמדת השפעה או אכיפה, וכי כל מעשה או חוסר מעשה, ולו קלים ביותר של התרשלות, יוצרים אחריות עקיפה לתוצאות. לפיכך קבעו חכמים "שאם לא יצאו ועשו כל אלו, כל דמים שנשפכו שם, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום" (מועד קטן ה ע"א).
האחריות המיניסטריאלית לחיי אדם, יכולה להצדיק גם פסיקה המאפשרת הזנה כפויה של אסיר השובת רעב, אם לשם מניעת מותו, כשמדובר באסיר רגיל, ואם במטרה לשמור על ביטחון המדינה, כשמדובר באסיר ביטחוני. העמדה של ההסתדרות הרפואית, השוללת זאת בשל זכותו האוטונומית של האדם על גופו, אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה היהודית הבסיסית שמקדשת החיים, ומחייבת כל אדם לעשות כמיטב יכולתו על מנת להציל חיים, כדברי הפסוק: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).
טקס העגלה הערופה, שהיה רב משתתפים ורב רושם, נועד ליצור זעזוע גדול המעורר לחשבון נפש של החברה כחברה ושל חבריה כיחידים. כאשר הזקנים והשופטים מהסנהדרין הגדולה בירושלים מגיעים אל מקום האירוע, ובעקבותיהם מגיעים הכוהנים וזקני העיר הקרובה, מבצעים מדידות, עורכים טקס מיוחד, ומכריזים שמעתה אותו מקום יישאר לנצח אדמת בור, הם הופכים את מות האלמוני למאורע שמטביע חותם עמוק בתודעה הציבורית לשנים רבות.
האחריות אינה מוטלת רק על הרשויות, אלא על גם חברי קהילה, קרובי משפחה, שכנים וכל אדם שרואה מצוקה ויכול להושיט יד. חז"ל מעלים על נס את חובת הליווי של האורח כעניין בטיחותי, ואומרים ש"כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים" (סוטה מו, ב). בזמנם, הליווי העניק להולך אבטחה מפני ליסטים וחיות רעות בדרך. בזמננו לא נדרש הליווי בדרך, אך חיוני מאוד ללוות את הנתון במצוקה בצרותיו הנפשיות, החברתיות, הכלכליות כדי שלא יגיע לסכנה.
מעבר לגינויים למעשי אלימות, ומעבר לביקורת כלפי הרשויות השונות, חובה על כל אדם לעשות ככל שביכולתו להגברת הביטחון האישי של האחר, לסייע לכל הזקוק לסיוע ולפעול להטמעת ערכם של חיי אדם בחברה כולה.
