בפרשת השבוע מופיע הטקסט המכונן שנאמר ברגש על ידי החקלאי כשהוא מביא את ביכורי אדמתו, ונאמר על ידי עשרות מיליוני יהודים בכל הדורות בליל הסדר. הפסוקים הללו השיבו אותנו לארץ.
פרשת השבוע שלנו עוסקת בחזרה לארץ. משה שלא יזכה להכנס ארצה מתחיל להכין את העם לחציית הירדן. ו?ה?י?ה, כ??י-ת?בו?א א?ל-ה?א?ר?ץ, א?ש??ר י?הו?ה א?ל?ה?יך?, נ?ת?ן ל?ך? נ?ח?ל?ה; ו?יר?ש??ת??ה?, ו?י?ש??ב?ת?? ב??ה?. בפרשה הזו יש כמה יסודות מעניינים בקשר בין העם לארצו. יש בה מימד מחודש של כריתת ברית בכניסה לארץ ישראל, יש בה תיאור מפורט של הבאת הביכורים לבית המקדש, וכל זה נאמר במדבר בעבר הירדן לפני שנבנה בית המקדש... ויש בה גם מספר פסוקים עתיקים סתומים מעניינים שיאמר מי שיבוא בעתיד לבית המקדש יחד עם הכהן:
"א?ר?מ??י א?ב?ד א?ב?י, ו?י??ר?ד מ?צ?ר?י?מ?ה, ו?י??ג?ר ש??ם ב??מ?ת?י מ?ע?ט; ו?י?ה?י-ש??ם, ל?גו?י ג??דו?ל ע?צו?ם ו?ר?ב. י??ר?עו? א?ת?נו? ה?מ??צ?ר?ים, ו?י?ע?נ?ו?נו?; ו?י??ת??נו? ע?ל?ינו?, ע?ב?ד?ה ק?ש??ה. נ??צ?ע?ק, א?ל-י?הו?ה א?ל?ה?י א?ב?ת?ינו?; ו?י??ש??מ?ע י?הו?ה א?ת-ק?ל?נו?, ו?י??ר?א א?ת-ע?נ?י?נו? ו?א?ת-ע?מ?ל?נו? ו?א?ת-ל?ח?צ?נו?. ו?י?ו?צ?א?נו? י?הו?ה, מ?מ??צ?ר?י?ם, ב??י?ד ח?ז?ק?ה ו?ב?ז?ר?ע? נ?טו?י?ה, ו?ב?מ?ר?א ג??ד?ל--ו?ב?א?תו?ת, ו?ב?מ?פ?ת?ים. י?ב?א?נו?, א?ל-ה?מ??קו?ם ה?ז??ה; ו?י??ת??ן-ל?נו? א?ת-ה?א?ר?ץ ה?ז??את, א?ר?ץ ז?ב?ת ח?ל?ב ו?ד?ב?ש?".
מן הסתם, לא יצא לאף אחד מאיתנו להביא ביכורים לבית המקדש ולאמר את הפסוקים יחד עם הכהן שקיבל מאיתנו את טנא הביכורים. הפסוקים המוכרים לכולנו מן ההגדה של פסח, שהינם טקסט מרכזי ומעניין שמתמצת נארטיב שלם, ופותח הרבה שאלות, חיוניים ונוכחים גם היום, אלפי שנים אחרי שנכתבו, בעצמה רבה.
הטקסט מתחיל בגלות "ארמי אבד אבי" - האם מדובר ביעקב עצמו, שמוצא משפחתו הוא מארם, או שיש כאן רמז לשעבוד של יעקב ללבן הארמי? הפרשנים חלוקים בדעתם. בכל אופן אבותינו והאימהות בראשית דרכם לא היו ילידי המקום, הם נדדו לכאן כמהגרים לארץ חדשה. הטקסט ממשיך בתיאור העבדות במצרים, מתאר את יציאת מצרים ומסיים בשבח ארץ כנען שהיא ארץ ישראל המובטחת.
אין פלא שזה מה שאמר העולה לרגל למקדש שעה שהגיש בהתרגשות את ביכורי משקו החקלאי לכהן, ולא מפתיע מדוע הפך הטקסט הזה למרכזי כל כך בהגדה של פסח לאורך כל שנות הגלות והגעגועים לארץ ישראל.
אבל ההיאחזות בארץ קשה וגובה מחיר. לא קל להיות עם מוסרי שמבקש עצמאות ושלום בסביבה כה מורכבת במזרח התיכון. במיוחד בעולם גלובלי בו צעירים מוכשרים יכולים לנדוד לכל מקום ולהמשיך להתגעגע מעמק הסילקון לארץ ישראל של מטה.
ההכרה הזו דורשת הכרות עם התרבות וההיסטוריה היהודית, ותחושת מחויבות חזקה ולא מתפשרת. מסופר על ברל כצנלסון זצ"ל שהגיע לחוף יפו כחלוץ ב-1908 הוציא מהמזוודה שלו על הרציף מעט בגדים וכמה ספרים שסחב עמו מהעיירה בביילורוסיה - וזרק את המזוודה לים. ואמר: "זה חוף אחרון, חוף אחר לא יהיה" לא היה שם כהן ולא בית מקדש, התורכים העותומנים ששלטו בארץ לא היו נחמדים, והקדחת עוד תעשה שמות בחלוצים. אבל הם קראו את הפסוקים והבינו.
"זה חוף אחרון".