מנשה קושנר הוא אמן ייחודי בנוף הרגאיי והדאב הישראלי. הוא יוצר דאב ורגאיי אקספרימנטליים מתוך עולמו הפנימי. זה עולם לא ברור בשמיעה ראשונה, כמעין מגילה גנוזה ולא קריאה. לפעמים זה טקסט חסידי, לפעמים אלו מקצבים מוכרים של רגאיי, ולפעמים סאונד לא ברור. הצלילים לא עוברים לאוזן כמו מוזיקה חסידית או יהודית שאנשים רגילים בדרך כלל לשמוע. קושנר אוהב להעביר את עולמו הפנימי על כל חלקיו בדרכים לא גלויות. וזה בעצם מה שמרתק בסגנון שלו, שום דבר לא באמת צפוי אצלו. הרעשים, הקולות, הפסוקים והאלתורים הטקסטואליים שנובעים מתוך התבודדות והתבוננות פנימית.
קושנר לא מתלהב יותר מידי כאשר אני שואל אותו על האלמנט הרוחני במוזיקה שהוא יוצר. הוא מתחמק באלגנטיות של יוצר אלטרנטיבי מהגדרות ברורות. זה גם משתקף במוזיקה שלו. מעין מראה נסתרת ולא תמיד גלויה לנפש האמן שהוא. את החוויה הזאת מעביר קושנר למאזין והמאזין מפרש את זה לפי הבנתו. וזה כנראה חלק ממה שהופך את היצירה שלו למקורית בנוף המוזיקלי העכשווי.
למדת בבתי ספר למוזיקה קלאסית ברוסיה הקומוניסטית, איך מזה הגעת ליצור דאב ורגאיי באולפן באיתמר?
"תשמע, זאת באמת שאלה טובה, כי לפי איך שגדלתי וחונכתי מבחינה מוזיקלית זה לא היה אמור להיות חלק מהתסריט. בתור ילד ההורים שלי שלחו אותי ללמוד בבית ספר למוזיקה בסן-פטרסבורג. למדתי שם חליל כינור ופסנתר. למרות שאהבתי את זה נורא, הרגשתי שמבחינה רעיונית חסר לי משהו במוזיקה. בשלב מסוים של החינוך שלי ההורים החליטו להכניס אותי לבית ספר יהודי, התחלתי ללמוד את השפה ואת התרבות העברית שעד אז הייתה יותר כמו רעיון שמרחף מלמעלה בתור מסורת אבל ממש לא משהו מרכזי בחיי היום יום. פתאום נחשפתי לנבואות ולרעיונות של שיבת ציון בתנ"ך ובהיסטוריה בכלל וזה הקסים אותי, באותו זמן התחלתי לשמוע דאב ורגאיי, חקרתי את הטקסטים הרוחניים במוזיקה של הג'מייקנים וגם שם מצאתי את הגעגועים הביתה, למקורות, לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרעיוני. אחרי שעשיתי עלייה לארץ עם ההורים, התחלתי לנגן רגאיי על גיטרה פשוטה. בתחילת הדרך הלחנתי פסוקים מוכרים מהתנ"ך ומתהילים, אהבתי מאוד את המוזיקה של הגבעות, סיני תור ודומים לו. אבל הרגיש לי בנאלי, הרגיש לי לא נכון לנגן שירים של אחרים, בער לי ליצור נישה מוזיקלית משלי, ליצור סגנון, ליצור משהו מקורי, להביא חידוש למוסיקה".
וככה הגעת מהדאב-רגאיי הישן והטוב לדאב- רגאיי האקספרימנטלי?
"בדיוק ככה. כל הזמן בער לי ליצור נישה מוזיקלית משלי, דאב ורגאיי כמו שאתה בטח יודע זה לא בדיוק נישות שזרות למישהו, הרבה כבר נעשה ונשמע בז'אנרים האלה, ולכן כל הזמן דגדגה לי בראש המחשבה ליצור משהו אחר, משהו שונה. באחת הנסיעות שלי לקבר של רבי נחמן באומן, נולד לי רעיון חדש ולא צפוי עמוק בפנים, ליצור מוזיקה אלקטרונית. חזרתי מאומן והרעיון לא התממש. המשכתי עם החיים כרגיל ולגמרי שכחתי מזה, עד שבדרך לא דרך הרעיון שלי דאג עצמאית לדחוף את עצמו לכיווני ולא שכח להזכיר לי מה באמת אני רוצה לעשות בחיים".
אחרי הצבא עבד קושנר כנהג משאית, עבר תאונת עבודה וידו השמאלית נפגעה, "הלכה לי היד של האקורדים", מבחינתו זה היה סימן להחליף מקצוע ומהר. לא הרבה זמן אחרי התאונה הוא מוצא את עצמו עומד בשערי בית הספר BPM בתל אביב. "באתי לשם הכי לא קשור, ברסלבר עם סרבל ובגדי עבודה. כולם מסביבי מתוקתקים ומה אני קשור?, אבל ב-BPM יש את כל הסוגים של האנשים ככה שהרגשתי בבית". הוא התחיל ללמוד הפקת מוזיקה אלקטרונית ומאז חייו השתנו, "אני רק במוזיקה כל יום, כל היום". קושנר הפך את החדר בבית לאולפן הקלטות, ושם הוא יוצר את המוזיקה שלו.
מה התהליך שעובר על הדאב והרגאיי באולפן שלך שהופך אותו לנישה מוזיקלית חדשה?
"באולפן עצמו אני לוקח תבניות של דאב ורגאיי קלאסיים שקיימים אצלי בראש, את הביטים והמקצבים הבסיסיים שלהם, ומערבב אותם עם הקלטות של רעשים חיצוניים".
מערבב אותו עם רעשים חיצוניים? תסביר
"רעשים חיצוניים אלו כל הצלילים שמתרחשים ומתקיימים בעולם שמקיף את האולפן שלי. רוב המוזיקה שאני יוצר בנויה מהקלטות של רעשים חיצוניים שיש לי בחצר הפרטית מחוץ לאולפן ולפעמים גם באולפן עצמו. זה צלילים חיים, ברורים, אנושיים מאוד, כמו למשל בכי של תינוק, חיות, טרקטור שעובר ליד הבית, קולות של הציפורים בבוקר, הרוח בחורף, או הקולות של הילדים שלי למשל, שנכנסים לאולפן ומפריעים וצוחקים ומזיזים כיסאות. אני לא מסוגל לשמוע דברים כמו שהם. זאת השריטה שלי, אני חייב, פשוט חייב ללכלך את הצליל, לעוות אותו, להעביר אותו תהליך. אני מקליט צלילים גלויים וברורים, ומשנה אותם למשהו אחר, כך שהמאזין לא יודע בעצם את המקור שלהם, הוא לא יודע את המקור של הצליל, ובכל זאת הוא שומע צליל שנובע מתוך הצליל המקורי".
איך נולד הרעיון של שילוב צלילים חיים בתוך המוזיקה?
"בזמן העבודה באולפן הבחנתי שתוך כדי שאני מקליט באולפן ומאזין להקלטות יש הרבה רעש מעניין שמתלווה למוזיקה. אותם רעשים, אלו הצלילים האקראיים שסובבים את האולפן שלי. התחלתי לגזור קטעים ולשים אותם בפרונט. יותר מאוחר גיליתי שבמוסיקת ''נויז'' (רעש) משתמשים בזה הרבה. אבל בדאב וברגאיי בטח שלא היה קיים דבר כזה. בשלב הזה התחלתי לשלב יותר ויותר את הנוייז עם הדאב והרגאיי".
הוא קם כל לילה מהשינה, מתבודד ולומד תורה. מתבונן בתורות של רבי נחמן. לומד קצת גמרא. כל הזמן מחפש משהו. וככה כל הזמן נולדים דברים, רעיונות. זה תהליך שמוליד לו המון דברים. לפעמים הוא נכנס באמצע הלילה לאולפן אחרי שהוא לומד ומקליט משהו בהשפעת הלימוד.
בכנות עכשיו, אתה מעשן סמים קלים?
"לא. בכלל לא. פעם אחרונה עישנתי בגיל 17. בקושי אני שותה בירה".
אז איך אתה יוצר מוזיקה עם אנרגיה כזאת?
"הרבה אנשים ששומעים את הסגנונות של הרגאיי והדאב אוהבים כמובן את הסמים הקלים, כולם יודעים את זה, זה לא עניין חדש. חשוב לי לציין שבדרך כלל הקטע הזה של לעשן ביחד עם הרגאיי זה כדי לעשות כיף כזה. במקרה שלי אני רואה את היצירה שלי כמתאימה יותר למוד מדיטטיבי, מפתח תודעה לצורך העניין, אבל כן, אפשר גם לרקוד איתו אם בא לך".
הבנתי שאתה עובד מול לייבלים עצמאיים בחו"ל...
"הייתי במשא ומתן ארוך עם חברת תקליטים של חבר'ה ראסטאפארים מניו יורק/ קינגסטון. רקורד לייבל בשם jamrockvybz. שחררתי דרכם את האי פי הרשמי הראשון שלי. שממש עכשיו הוא מתחיל להיחשף בעולם. יש שם חמישה שירים שנכתבו בחורף ולא רציתי סתם לזרוק אותם לאינטרנט. שלחתי אותם למלא חברות תקליטים ברחבי העולם. עד שהגעתי ל- jamrockvybzבניו יורק ששמעו את השירים, התלהבו ויצרו איתי קשר בנוגע לשיתוף פעולה".
חברת תקליטים קוריאנית קטנה הציעה לו לשתף פעולה ולקחת חלק באוסף שהם משחררים שנקרא "Buddha loop 2". קושנר הסכים בלי לדעת מה זה אומר. הם שמעו את החומרים שלו וביקשו לשלוח לו מנטרה מוקלטת של נזיר בודהיסטי כדי שימקסס אותה למען האוסף. "הלכתי לרב לשאול אם מותר לי לעשות דבר כזה. הרב הסביר לי שבודהיזם זה לא עבודה זרה כמו הינדו למשל. הכנסתי לתוך המיקס מלא טקסטים יהודיים כגון שמע ישראל הפתקה של רבי ישראל, ותיקון הכללי, ומי שיאזין בקשב ישמע שם בטראק קריאות של שמע ישראל וגם את המנטרה של הנזיר".
למה הפרויקט שלך נקרא אור פשוט?
"איך שאני רואה את זה יש אור גדול שכל הזמן יורד מלמעלה לעולם שלנו. אני רואה את הפרויקט שלי בבחינת קערה, כלי קיבול שבו אוספים את האור הזה, ואחרי זה משקים איתו את אנשים. או במילים פשוטות: אני אוהב להשקות אנשים מתוך הקערה המוזיקלית שלי".
לדף הפייסבוק מנשה קושנר - אור פשור לחצו כאן