פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נצבים ושווים מול בורא עולם

      כשמשה פתח את נאומו ב:"א?ת??ם נ?צ??ב?ים ה?י?ו?ם כ??ל??כ?ם ל?פ?נ?י י?ק?ו?ק א?ל?ה?יכ?ם", הוא לא התכוון לומר - אינכם אלא סטטיסטים, משה בא להקנות לכל לכל אדם מהם מעמד מכובד. אבל מדוע היה צורך לזקוף את קומתם של בני ישראל?

      אילוסטרציה זכר ונקבה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      שני סוגים של אנשים נקראים בזמננו נצבים: האחד הוא נצבים במשטרה, והאחר הוא נצבים בסרט קולנוע. אותה מילה משמשת בשני המקרים, אבל במשמעות שונה ואף מנוגדת. הניצב במשטרה מוגדר כך משום שהוא עומד איתן וזקוף בעמידה גאה, ואילו הניצב בסרט מוגדר כך מפני שהוא ניצב בלבד, עומד סתם בתפקיד סטטיסט.

      כאשר משה פתח את נאומו בהכרזה: "א?ת??ם נ?צ??ב?ים ה?י?ו?ם כ??ל??כ?ם ל?פ?נ?י י?ק?ו?ק א?ל?ה?יכ?ם", הוא לא התכוון לומר לבני ישראל: אינכם אלא סטטיסטים, שכן הוא קובע שהם נצבים לפני ה' ולא עומדים סתם. משה בא להקנות לכל אדם מהם מעמד מכובד, ולזקוף את קומתו.

      מדוע היה צורך לזקוף את קומתם של בני ישראל? מדרש ידוע מסביר שלאחר ששמעו ישראל את תשעים ושמונה הקללות שפורטו בפרשת כי-תבוא, הם נחרדו ונבהלו, ומשה היה צריך לפייסם, ולומר להם ש-ה' אינו נורא כל כך, עובדה: כבר הכעסתם אותו לא מעט במהלך המסע במדבר, ולמרות זאת אתם נצבים היום לפניו (רש"י לדברים, כט, יב, עפ"י מדרש תנחומא דברים, א).

      אולם נראה לי שהצורך בזקיפת קומתם של כל בני ישראל נבע מעובדה פשוטה יותר. במשך כל ההליכה במדבר, אנשי העם הפשוטים הכירו בכך שמשה ניצב לפני ה', ומקבל ממנו נבואה ישירה, אך הם עצמם חוו תחושת ריחוק. מאז מעמד הר סיני בו נאמר "ו?י??ר?א ה?ע?ם ו?י??נ?עו? ו?י??ע?מ?דו? מ?ר?ח?ק", הם רק התרחקו עוד ועוד.

      במשך כל השנים הם ראו כיצד משה לומד תורה מפי ה', מעביר אותה לאהרן, לבני אהרן, ואחר כך לזקנים, ומכאן הייתה התורה יורדת הלאה למטה בשרשרת המזון הרוחני (על-פי עירובין נד, ב). הם חוו היררכיה ברורה שהמחישה לכל אחד מהם את הריחוק מ-ה'. בעוד הכוהנים עסוקים בעבודת ה', והזקנים בלימוד התורה, היהודי הפשוט הרגיש שהוא מתמזג עם אבק המדבר, וחי בתוך עננה של אובך, מעין האובך שיהיה מנת חלקם של צאצאיו באלול התשע"ה.

      חשבתי על אותם אנשים פשוטים במהלך השבוע, לנוכח המראות הקשים של המוני הפליטים הנוהרים למצוא מקלט במדינות אירופה. גם בני ישראל הרגישו במידה רבה כמו פליטים, והפליט אינו ניצב זקוף אלא ניצב של סרט, הוא הופך להיות פרט קטן בתוך נחיל של אנשים רבים, גרגיר חול בתוך אבק אדם. הפליט אינו ניצב, אלא בורח, רץ, נשכב, מועד, רובץ על הקרקע, והוא מאבד את כבודו כאדם, ואת האמונה בעצמו. ואנחנו מרגישים חמלה כלפיהם בצדק, כי גרים היינו בארץ מצרים, ופליטים היינו שוב ושוב בתולדות עמנו.

      בדיוק לשם כך באה הברית של פרשת נצבים. משה פותח אותה בפירוט יחידאי במקרא של סוגי אנשים בעם ישראל, בה הוא מדבר אל "ר?אש??יכ?ם ש??ב?ט?יכ?ם ז?ק?נ?יכ?ם ו?ש??ט?ר?יכ?ם כ??ל א?יש? י?ש??ר?א?ל, ט?פ??כ?ם נ?ש??יכ?ם ו?ג?ר?ך? א?ש??ר ב??ק?ר?ב מ?ח?נ?יך? מ?ח?ט?ב ע?צ?יך? ע?ד ש??א?ב מ?ימ?יך?". לא משנה מי אתם ומה מעשיכם, אומר משה לעמו, בעצם היותכם שייכים לעם ישראל אתם ניצבים לפני ה'. גם אם אתם אזרחים זוטרים, ומרגישים כמו נצבים בסרט, מבחינת בורא עולם כל אחד מכם הוא במעמד של ניצב במשטרה (וכזכור, בעבר היה זה תואר מכובד).

      תמונה קבוצתית של סגל הפיקוד , הניצבים החדשים, במשטרת ישראל, מאי 2011 (יח"צ)
      הניצב במשטרה מוגדר כך משום שהוא עומד איתן וזקוף בעמידה גאה (צילום: יח"צ)

      אני זוכר את היום לקראת סוף הטירונות, בו המפקדים שלנו הודיעו לנו שמעכשיו אנחנו יכולים לקרוא להם בשמות פרטיים, ולא צריכים לומר "המפקד". אחרי חודשים ארוכים של ריחוק מופגן ומוגזם, פתאום התבטל הדיסטנס, וכל החיילים, הן המצטיינים והמורעלים, הן החיילים הפשוטים והן הבעייתיים והמופרעים, נהיים קרובים למפקדיהם. עם ישראל מסיים בפרשתנו את תקופת ההליכה במדבר, שהייתה עבורו בגדר טירונות. עכשיו, לפני הכניסה לארץ, יש להם כבר היכרות בורא עולם והתנסות מתמשכת עם קיום מצוותיו על הקושי והנועם שבהם, והם בשלים לברית שבה כל אחד יכול לזקוף קומה ולהרגיש שהוא ניצב לפני ה'.

      עמדה זו של ברית עם ה' היא שמקנה לנו את הביטחון בעמידה לפני ה' ביום הדין. משום כך אנחנו יכולים להתכונן לקראתו בשמחה, להסתפר ולכבס כדי להראות שאנו בטוחים בדין (שולחן ערוך, תקפא, ד). ויחד עם זאת גם להאמין ביכולת שלנו להשתפר ולכבס את הלב לקראת הימים הנוראים.