.
בקרב החילונים, שם העיר "בני ברק" מעלה אסוציאציות של עיר אפרורית מיושנת וצפופה, עם אנשים הלבושים שחורים ולומדים תורה יום וליל, נשים חובשות פאות, לבושות בלבוש צנוע וטרודות בגידול ילדים, ובעיקר שמרנות ומסורת. אולם, הסיפורים על גבורתם של בני העיר במלחמות ישראל מסופרים ברחובות העיר, שם עדיין אפשר לפגוש את גיבורי ישראל החרדים.
דורית ברק, עורכת סיורים בבני ברק, בת למייסדי העיר וכמי שגדלה על סיפורי המייסדים וראשיתה של בני ברק, על פעילות המחתרות ומעשי החלוציות והגבורה של בני המקום, ועל ארגוני החסד הענפים שצמחו מבני ברק, החלה לחקור את תולדות העיר מאז ימי העלייה על הקרקע, דרך מלחמות ישראל ועד להיותה לעיר ואם בישראל.
לטעמה, סיפורי העיר אינם מסופרים מספיק. רבים לא יודעים כי העיר בני ברק הוקמה כמושבה חקלאית ציונית ברוח התורה, בתפר שבין תל אביב לפתח תקווה. עם הקמתה ובמהלך מאורעות הדמים, עת השתוללו הכנופיות, נמצאה בני ברק בקו האש, ובניה אלה שחבשו כובע לראשם, ואלה שלא, היו לשומרי העם. רבים מהם נשבעו בספר התנ"ך ואקדח לצידו, לשרת את העם והמולדת ואכן הם עמדו במשימה זו בגבורה.
רבים מתושבי העיר בני ברק נודעו בגבורתם במלחמות ישראל בכלל ובמלחמת יום הכיפורים בפרט. כחוקרת העיר בני ברק, דורית ברק, שמעה הרבה סיפורי גבורה, שחלק מגיבוריהם מהלכים עד היום ברחובות העיר.
"מלחמת יום הכיפורים שהותירה שבר גדול בחברה הישראלית, גבתה מחיר כבד גם מתושבי בני ברק", מספרת דורית ברק לוואלה! יהדות, " נוסף ללוחמים בני העיר, התווספו עשרות חיילים דתיים צעירים, ביניהם חיילים חרדים שהתנדבו לארגן ולהוביל את תפילות "הימים הנוראים" במוצבים ובמעוזים. ימים, שאכן נהיו לנוראים.
רב"ט יצחק טובל, הי"ד, שיחד עם אחיו אנו מפעילים את בית "יד לבנים" בעיר, היה חזן במוצב המזח שעל גדת תעלת סואץ. חיילי המוצב בפיקודו של שלמה ארדינסט עמדו בגבורה בפני הכוח המצרי, עד לכניעתם. רבים זוכרים וודאי את התמונה המפורסמת של "הלל מן המזח" הולך לשבי, עם ספר התורה בידו. כשפלשו המצרים לעמדה קידמית של המוצב, הפיל עצמו יצחק על רימון שזרקו. בכך ניצלו חבריו, והוא מצא את מותו. לאחר שש שנים ארוכות, כשנחתמו הסכמי השלום עם מצרים, זכה להגיע לקבר ישראל וההורים קיבלו בשמו צל"ש הרמטכ"ל. ההורים נשאלו, כמו משפחות חרדיות נוספות, אם הם מעוניינים שיצחק יקבר בבית העלמין בבני ברק, ולבקשתם נקבר בחלקה הצבאית בקרית שאול "שיהיה יחד עם חבריו..."
אלי שגיא, הי"ד, קצין בסיירת שקד זכה בעיטור המופת לפני המלחמה, בהצילו ילדים במחנה פליטים ברצועת עזה מדריסה וודאית , תוך שהוא עצמו נדרס ונפצע קשה. אלי שהיה מ"פ בסיירת השתתף בקרבות הקשים בסיני, ונהרג בפריצה אל הגדה המערבית של תעלת סואץ.
כשאת דממת הקודש של יום הכיפורים בבני ברק, הפרו רכבי החרום, היה קל לגייס את חיילי המילואים כולם נכחו בעיר והתפללו בבתי הכנסיות. אל אורי הקצין, שהתפלל עם אבא והדודים בבית הכנסת "הפועל המזרחי" בעיר, הגיעה הקריאה בעיצומו של היום הקדוש. הוא הביע פליאה, הייתכן לעזוב את בית הכנסת באמצע התפילה? לימים, כשנפגשו דרכינו במוסד החינוכי בראשו עמד שנים, סיפר לי שדודי, זה הדוד ששב מבאר שבע עם הידיעות הקשות על בני העיר שנפלו בעת מלחמת השחרור, אמר לו שאם עם ישראל זקוק לך צא עכשיו את בית הכנסת! אורי, מהפצועים הקשים, בקרבות החווה הסינית. עד היום, 40 שנה לאחר המלחמה ההיא, עובר אורי מידי כשנתיים, ניתוח לשיקום מצבו.
אני זוכרת את השכן החרדי מבית הורי, ששב לאחר כשבעה חודשים הביתה, כשעורו צהוב. השכן שהקפיד על כשרות המזון, אכל בחודשים אלה מזון משומר בלבד.
בביתנו, הסתובב אחי כארי בסוגר. כיצד זה שעוד לא הגיעו לגייס אותו? בשעה 17.00 קראו גם לו. ימים ארוכים לא שמענו ממנו דבר. בשמחת תורה נתקפה אימי בכאב שיניים, שלא יכלה לעמוד בו. הרופא התורן, שלא מצא סיבה לכאב, שאל את אימא: "יש לך בן בחזית?"
כשסוף סוף התקבלה דרישת שלום ממקור לא לגמרי ברור, באמצעות עריית בני ברק, שלחה אימא את אבא לברר את העניין. בעירייה נמסר שדרישות השלום הגיעו למועצת רמת השרון, והם אלה שמסרו את אות החיים מאחי. משחלפו עוד מספר ימים, ודרישת שלום נוספת לא התקבלה, נסעו ההורים לרמת השרון לבדוק אם עמד דבר אמיתי מאחורי המסר. הם קיבלו לידיהם חבילה גדולה מלאה בדפים, ובה כתובות חיילים, שמסרו דרישות שלום למשפחותיהם. כמעט שאמרו נואש, כשהבחינו בתחתית החבילה בפיסה קטנה של קרטון שנתלשה מקופסת סיגריות, ועליה כתוב שמו של אחי ומס' הטלפון בביתנו. את יתר חודשי המלחמה בילתה אמא בסריגת כובעים לחיילי צה"ל. נדמה לי, שכל לוחמי יום הכיפורים חבשו כובעים מעשי ידיה...
כשזכינו וחזר אחי מהמלחמה, הבנתי גם בחושים לא חדים של ילדה בכיתה ז', שנפל דבר. לא היה זה אותו בחור שיצא מהבית, ביום הכיפורים, שמונה חודשים מוקדם יותר. משהו כבה בו. כשנה, שהה במדינה צפונית לישראל, ונראה שהזמן והמרחק הביאו מזור, לפחות חלקי, לנפשו. שנים לא דיבר על התקופה ההיא. ומי דיבר? ומי חשב שראוי לדבר? שיש להקל על הנפש? ורק ב"אמצע החיים" במרחק עשרות שנים, מצאתי את שנינו משוחחים בעיצומו של יום הכיפורים, על המלחמה ההיא...
עם השנים, נותרתי בין תושבי העיר המעטים, שמניפים דגל ישראל בחזית ביתם. כיוון שכך, ראיתי לנכון להשאיר את הדגל מתנוסס בגאווה, במשך כל ימות השנה.
יחד עם זאת, כשאני מתבוננת סביבי על התושבים והשכנים עימם בחרתי להמשיך ולהתגורר בעיר הולדתי, אני אופטימית ורואה שהעתיד צופן טוב. ידידי ומכרי, עוסקים ימים ולילות במלאכת קודש, בהגשת עזרה לעם ישראל.
ובשעות בוקר, ליבי רחב כשאני רואה צעירים חרדים בחמישים גוונים של זית , יוצאים לשרת במגוון יחידות ותפקידים , ועם רדת יום - בתפילת ערבית בשטיבלך של בני ברק שזור השחור בגווני הזית.