כשאבא שלי היה ילד קטן ירושלים, ערב יום כיפור בשבילו היה להתעורר לקול קרקור של תרנגולות שעמדו במרפסת. מאוחר יותר אמא שלו הייתה הולכת לשוחט המקומי ולאחר שמרטה את הנוצות הייתה עומדת במטבח ומבשלת את העופות למען הנזקקים. בירושלים של תקופת הצנע היו אנשים רבים ששמחו לקבל מנת עוף טרי, ובפרט בערב הצום הקדוש. מאז עברו נחלים של דם במשחטות השונות ומנהג הכפרות בן האלף ושלוש מאות שנה הפך לפולמוס ציבורי בדבר סבלם של בעלי הכנף הנאנקים ממעמקי כלוב הפלסטיק הירוק. אז רק כדי שלא נבהה בדיון כתרנגול בבני אדם, כדאי לעשות קצת סדר היסטורי, שלא לומר היסטרי.
סבתא שלי לא הייתה היחידה וגם לא הראשונה. למעשה כבר במאה השמינית צוין ב"תשובות הגאונים" על המנהג לקחת עופות, לסובב סביב הראש, ולומר "זאת כפרתי, זאת חליפתי זאת תמורתי". המעשה הטכני ביקש להפנים לאדם את המסר שכחוטא מקומו האמתי הוא תחת סכין השחיטה, ורק בזכות החזרה-בתשובה והצדקה שהוא נותן לעניים מוענקת לו הזכות להזדמנות נוספת. זו הייתה גם אמירה של האדם אל עצמו. כעת אני לוקח את הכסף שלי, שאולי לא נהגתי בו עד היום ביושר ובהגינות, ומעניק אותו ללא תמורה לאדם שזקוק לו. בלי למה. ככה. כי אני אדם והוא אדם, ומחובתי כאדם להעניק לו. בלי סיבה. בלי תמורה. קונטרה לכל המעשים הפחות טובים שעשינו. ואולי גם מצפן קטן שלוחש לנו שבעצם כך היינו רוצים להיות תמיד.
חצי אלף חלף, והמנהג הוותיק עמד בעין הסערה. רבים מחכמי ספרד של לפני הגירוש יצאו חוצץ נגד המנהג. רבי יוסף קארו, מגדולי הפוסקים בכל הזמנים, כותב כי יש במנהג הזה נגיעה של "דרכי האמורי", קווי דמיון למנהג שאינו יהודי. בספר ההלכה הפופולרי שלו, ה"שולחן ערוך" הוא דורש לבטל את המנהג. ולמרות זאת אפילו בני עדות המזרח שלרוב מאמצים את פסיקתו, בחרו לנהוג כדעת המתירים. אולי בגלל שלמנהג הזה יש מקור קדום וטעמים עמוקים גם בחכמת הקבלה היהודית.
אולם עם התפתחות הדורות, המנהג החליף מעט ידיים ווריאציות. נכון, בירושלים של תקופת הצנע היה נחמד מאוד לקבל עוף מבושל בצלחת. אולם הצורה התעשייתית שבה מקיימים חלק מן האנשים את מנהג הכפרות צרמה לכמה אגודות צער בעלי חיים. אינני יודע האם הם באמת דאגו לשלומם של העופות או שהטקס הדתי הטריד אותם יותר מאשר כורסת עור פרה במסעדת גורמה יוקרתית. אבל המעניין הוא שבעת האחרונה החלו להישמע גם קולות מתוך מקימי המנהג על כך שיש לו אופציות חלופיות טובות לא פחות: כסף.
כבר בתקופות המוקדמות העירו אחדים כי לא כל עני ישמח לאכול עוף שאסף אל קרביו את כל החטאים של העשיר... לכסף, לעומת זאת, אין ריח. בעידן המודרני בו רוב התרומות לצדקה נעשות באופן כספי גם עמותות צדקה גדולות מגשרות בין הנותנים לבין הנזקקים. כך למשל אגודת "יד אליעזר" אשר מעניקה סלי מזון לנזקקים אמצה את הרעיון הלכה למעשה, וכבר לפני שלושים שנה המירה את כספי הכפרות למזון ודאגה שיגיע למי שזקוק לו. היום היא כבר לא היחידה ואפילו הרב הראשי, הרב דוד לאו, הורה להיזהר בצערם של העופות על מנת שלא ייהפך המנהג הקדום ל"מצוה הבאה בעבירה"
ומי שיסתובב הערב בשכונות החרדיות בירושלים ובבני ברק יזכה עדיין לראות בפינות רחוב אנשים רבים המקיימים את מנהג העתיק בצורתו המקורית והמקרקרת, ולצדם מודעות רחוב המאריכות לפרט על חובת ההקפדה בצערם של בעלי הכנף, ובייחוד בעת קיום המצווה.