באחת האגדות התלמודיות המפורסמות מופיע סיפור על משה העולה לקבל את התורה בהר סיני ומופתע למצוא את הקב"ה עסוק בקשירת כתרים לאותיות. כשמשה תוהה על כך שהקב"ה לא מוכן בזמן למעמד הגדול הזה, שולח אותו הקב"ה למסע בזמן עד לתחילת המאה השנייה לספירה ומושיבו בבית מדרשו של רבי עקיבא. משה יושב, מקשיב ולא מבין דבר. אחרי שהוא לא מוצא שם הסבר מספק לדבר המעכב את ידיו של הקב"ה הוא מבקש הסבר נוסף. כאן כבר מאבד הקב"ה סבלנות, הוא משתיק את משה ואומר לו: "כך עלה במחשבה לפניי".
את הפשר לסיפור המוזר הזה ניתן למצוא בתפיסה החז"לית את תורת משה, תפיסה שהפכה לדרך בה יהודים מתייחסים לטקסט קדום עד היום. תפיסה זאת מנוגדת לחלוטין לדרכו של משה כפי שאנו רואים בפרשתנו: בשירת האזינו מבקש משה להדגיש את הזכרון ואת חשיבות הביצוע המדוייק של מצוות התורה כפי שנכתבו בזמנו. בתוך שירת האזינו אנו מוצאים את הפסוק: ז?כ?ר י?מו?ת עו?ל?ם, ב??ינו? ש??נו?ת ד??ר ו?ד?ר. ש??א?ל א?ב?יך? ו?י?ג??ד?ך?, ז?ק?נ?יך? ו?י?אמ?רו? ל?ך?. לאחר שמשה מסיים את שירת האזינו הוא חוזר ומציין: ש??ימו? ל?ב?ב?כ?ם, ל?כ?ל-ה?ד??ב?ר?ים, א?ש??ר א?נ?כ?י מ?ע?יד ב??כ?ם ה?י?ו?ם: א?ש??ר ת??צ?ו??ם, א?ת-ב??נ?יכ?ם, ל?ש??מ?ר ל?ע?ש?ו?ת, א?ת-כ??ל-ד??ב?ר?י ה?ת?ו?ר?ה ה?ז??את.
למזלנו, חז"ל לא הקשיבו לסיכום שירת האזינו. הם לקחו את תורת משה ועשו בה כבשלהם - דרשו, פרשו, התאימו תקנות לזמנם ולמקומם ההיסטורי וכך עשו גם ממשיכיהם. באגדה התלמודית משה מופתע מהעובדה שהתורה לא מוכנה בזמן למעמד ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות העם היהודי, אבל האלוהים של התלמוד מעביר לנו מסר חשוב: העיסוק בתורה הוא אינסופי, יש להפוך בה ולהפוך בה ולמצוא בה פנים רבות שהם השתקפות של הפנים השונות המביטים בה דור אחרי דור.
הגדולה של תורת ישראל היא ביכולת לשאול את אביך ולהקשיב לזקנך, אך לא על מנת לעשות כדברם אלא על מנת לקבל את השראתם ולהמשיך לקשור כתרים של חידושים לתורה. כך בנויה ההגדה של פסח וכך בנויים סידורי ומחזורי התפילה - הם טומנים בתוכם מסע טקסטואלי של אלפי שנים של דורות שחידשו, גרעו והוסיפו על קודמיהם. אנחנו, בבינה ובישיבות החילוניות, ממשיכים במפעל ההיסטורי הזה כאשר אנו מחדשים את מחזור יום הכיפורים או את קבלת השבת ברוח אבותינו אך בתוספות של היצירה האדירה של דורנו בספרות, בהגות ובשירה העברית.
משה נשאר מאחור מכיוון שתפיסת השימור וההצמדות לנוסח המקורי מתאימה לשנים ראשונות של הליכה במדבר. אבל לעם המבקש להקים מדינה עצמאית על אדמתו זה לא מספיק, כאן דרושה מנהיגות הרואה את ההווה ואת העתיד ויכולה לקחת את החומרים שירשנו מאבותינו ולעצב אותם מחדש כך שיענו על האתגרים האישיים, החברתיים והקהילתיים שמזמנת להם תקופתם.
לכן, הקולות הקוראים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה על פי חוקי התורה לא רק שחוטאים למרכיב הדמוקרטי של המדינה, אלא בראש ובראשונה הם חוטאים למרכיב היהודי שבה, מרכיב המחייב אותנו להתאים את החיים לדרכי המחשבה והצרכים של העולם הזה והאנשים החיים בו. מי שמבקש לנהל את החברה שלנו ואת מדינת ישראל בדרך שהתאימה לניהול קהילה בגלות או בעת העתיקה, מוטב שיישאר על הר נבו.
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי