זמני כניסת ויציאת השבת; שבת חול המועד סוכות

ירושלים
כניסת השבת: 17:48
יציאת השבת: 18:59

תל אביב
כניסת השבת: 18:03
יציאת השבת: 19:01

חיפה
כניסת השבת: 17:54
יציאת השבת: 19:00

באר שבע
כניסת השבת: 18:05
יציאת השבת: 19:01

ספר קהלת מנסה לכל אורך הדרך לשכנע אותנו שהכול הבל. הוא בודק מה טוב לאדם, ופוסל כל אפשרות שניתן להעלות על הדעת: עיסוק בעמל כפים, שקיעה בחיים חברתיים, בניית תשתיות חומריות, בילוי בשמחות, ואפילו עיסוק בחכמה – כל אלה נידונים אצלו כהבל הבלים. לפתע, בסוף המגילה, הוא צץ משום מקום עם תשובה מנצחת: "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור". מאיפה הוא מביא לנו את המסקנה הזו? מי אמר שזה טוב לאדם יותר מכל החלופות הקודמות עליהן הכריז קהלת שהן הבל?

התשובה היא שבפסוק האחרון קהלת מתייחס לעניין שונה לגמרי מזה שעסק בו במהלך כל המגילה. הפסוק קובע: "סוֹף דּ?ב?ר ה?כּ?ל נ?שׁ?מ?ע א?ת ה?א?ל?ה?ים י?ר?א ו?א?ת מ?צ?וֹת?יו שׁ?מוֹר כּ?י ז?ה כּ?ל ה?אָד?ם" (יב יג). קהלת איננו אומר שיראת ה' ושמירת מצוותיו הם מה שטוב לאדם, אלא שזה "כל האדם", כלומר: זוהי המשמעות והתכלית של הקיום האנושי. ייתכן שזה לא מה שטוב, אבל זה מה שנכון, שכן בכך מתגלמים המטרה והייעוד של האדם.

לאורך כל המגילה קהלת דן בדברים שונים שנראים לאדם טובים, כיוון שהם גורמים לו תועלת או מסבים לו סיפוק. הוא מגדיר אותם כדברי הבל, משום שהתועלת והסיפוק הללו הם רגעיים וחולפים, כמו הבל הפה, היוצא ונעלם, ואינם ברי קיימא. להבדיל מכל אלה, יראת א-להים ושמירת מצוותיו הם בעלי ערך נצחי, על אף שהם לא בהכרח מה שטוב לאדם מבחינת ההנאה והסיפוק. הערך הנצחי שלהם הוא שמקנה להן מעמד של מטרה ופשר עבור כל הקיום האנושי.


רבים כיום מנסים למשוך אנשים לחזור בתשובה משיקולי כדאיות: "בוא תעשה אצלנו שבת, תראה כמה זה כיף", "תראה את היופי של חיי המשפחה אצל מי ששומרים מצוות". קהלת איננו מדבר ברטוריקה הזו. הוא יודע ששמירת מצוות עשויה להיות רוויות עונג ושמחה, אך בה במידה היא עלולה לתבוע מחיר בוויתורים על נוחות ותענוגות בעולם הזה. בעבר, יהודים לא העלו על דך שפתם את הטענה שיהדות היא כיף, משום שהם היו מורגלים בסבל ובהקרבה למען יהדותם. מה שהם כן טענו תמיד הוא ששמירת התורה והמצוות היא נשמת אפם ותכלית קיומם, בין אם היא מהווה קשה וכואבת ובין אם היא מביאה לסיפוק והנאה צרופה.

הסברים שונים נתנו למנהג לקרוא את מגילת 'קהלת' בסוכות. לאור דברינו מגילת קהלת מתאימה לחג הסוכות מבחינת המסר המרכזי שלה. היציאה בסוכות מדירת קבע לדירת ארעי נועדה להזכיר לאדם את הממד הארעי של חיי העולם הזה. החקלאי שאסף את יבולו חווה שמחה גדולה בשפע שזכה לו, ועלול לראות בהצלחה החומרית את העיקר בחיים. קהלת בא להזכיר לו שלא לראות בשפע החומרי את תכלית הקיום. חג הסוכות יוצר גיבוש משפחתי וחברתי שמעניק לאדם תחושת חוסן והעצמה, וקהלת מזכיר לו שגם חיי החברה אינם יציבים לעולם, ולא בהם נמצאת משמעות הקיום האנושי. שמחת החג מטעינה את האדם באנרגיות גדולות, וקהלת מפנה את תשומת הלב לכך שיש לתעל ולמנף את השמחה לאפיקים של עבודת ה'.

בכך משתלבת הקריאה בקהלת עם אחד הרעיונות הבסיסיים ביותר של שנת השמיטה, שספיחיה עודם אתנו: לזכור את ארעיות הקיום של האדם על האדמה. עזיבת האדמה, הנכס היציב ביותר שיש לאדם, למשך שנה תמימה מטמיעה בו את ההכרה ששום דבר גשמי אינו נצחי. היא מדגישה שאפשר לקחת מהאדם את כל מה שהוא לקח לעצמו, אך אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא נתן לאחרים – את הערך והזכויות של המצוות והמעשים הטובים שקיים.


מגילת קהלת מוציאה אותנו מחגי תשרי כשאנו חמושים במסר שמתמצת על רגל אחת את העיקרון הארכימדי של הקיום היהודי: הכול עובר חביבי - התהילה והחכמה, הרכוש והחברה, העבודה וההשקעות בבורסה. יש תחום אחד שחוסנו עומד לנצח: "א?ת ה?א?-ל?ה?ים י?ר?א ו?א?ת מ?צ?וֹת?יו שׁ?מוֹר כּ?י ז?ה כּ?ל ה?אָד?ם".