זמני כניסת ויציאת השבת; פרשת בראשית

ירושלים
כניסת השבת: 17:39
יציאת השבת: 18:50

תל אביב
כניסת השבת: 17:54
יציאת השבת: 18:52

חיפה
כניסת השבת: 17:45
יציאת השבת: 18:51

באר שבע
כניסת השבת: 17:57
יציאת השבת: 18:53

"מ?ה ע?שׂ?ית? קוֹל דּ?מ?י אָח?יך? צ?ע?ק?ים א?ל?י מ?ן ה?א?ד?מ?ה", כך פונה אלוהים לקין, אחרי שהלה ביצע את הרצח הראשון בהיסטוריה. אם היה לקין עורך דין טוב, הוא בוודאי היה מסביר שקין לא ידע שאבן יכולה להרוג. "מרשי רק התכוון לפתוח להבל את הראש בעדינות, אחרי שהעיזים של אחיו הרועה הבל התנחלו באדמות שלו", כך היה טוען.

האמת היא שבמקרא לא נאמר כיצד הרג קין את הבל, ובמקורותינו ניתנו כמה השערות בדבר. לפי דעה אחת קין הרג באמצעות אבן, ולפי דעה אחרת במקל. חכם נוסף טוען שקין רצח את אחיו בסכין, ולדבריו קין התבונן כיצד אביו שוחט פר והורגו, וממנו לקח את הרעיון (ב"ר כב, ח). בספר הזוהר מסופר שקין לא ידע כיצד תצא נשמתו של הבל, והוא נשך אותו בשיניו כנחש עד שמת (בראשית נד ,ע"ב).

בין הפירושים השונים ישנו ההבדל משמעותי ביותר. אם השתמש קין באבן או במקל ייתכן מאוד שהייתה זו הריגה בשגגה. הוא רק רצה לפרוק את זעמו ותסכולו על הבל ולהכאיב לו, אך לא להורגו. אולם אם רצח קין את הבל תוך חיקוי פעולת השחיטה שביצע אביו בפר, או אם נשך אותו תוך חיקוי פעולתו הקטלנית של נחש, הרי שמדובר בהכרח ברצח בכוונה תחילה.

הפירושים השונים לשיטת העבודה של קין לא באו רק למלא את החלל שהותיר הטקסט המקראי בתיאור עסיסי כיד הדמיון, והם לא נועדו רק להציע הסברים טכניים. נראה שהם עשויים להוביל לגישות שונות בדבר טיבם של מעשי רצח באשר הם:


א. הפרשנות לפיה קין הכה את הבל במקל או באבן מנטרלת ממעשה הרצח את אלמנט הזדון והאכזריות. היא מבקשת לטעון שבכל רצח יש מרכיב של אי-הבנה ואבדן רגעי של צלילות הדעת, שכן אדם בר דעת שער להשלכות של מעשיו, לעולם לא יבוא לידי נטילת חיים.

ב. ההסבר לפיו קין הרג כדרך שראה את אביו שוחט את הפר, טוען, למעשה, שבעת הרצח קין ראה את הבל כמו חיה. לפי פרשנות זו, אדם מסוגל לבצע מעשה רצח רק כאשר הוא עושה דה-הומניזציה לקורבן, וחדל לראות את צלם האנוש שבאחר.

ג. הפרשנות לפיה נשכו כנחש, גורסת שקין עצמו ירד לדרגת חיה כאשר רצח. אין האדם רוצח אלא אם כן הוא עצמו איבד כל צלם אנוש והחל להתנהג כנחש, כחיה רעה. המסקנה העולה מכך היא שאדם צלול בדעתו, שיש בו צלם אנוש, ואשר רואה את צלם האנוש שבאחר, לא יבוא לידי מעשה רצח.


ועדיין עורך הדין של קין יכול לטעון שלא ניתן להאשים את מרשו בעבירה, משום שעבירת הרצח עדיין לא הוגדרה בחוק. מה רוצים ממנו? הרי הוא לא קיבל עדיין את הציווי האלוהי: "לא תרצח".


התשובה לכך נמצאת בשלב המעבר בין סיפור אדם וחווה לבין סיפור קין והבל שם נאמר: "ו?י?ג?ר?ש א?ת ה?אָד?ם ו?יּ?שׁ?כּ?ן מ?קּ?ד?ם ל?ג?ן ע?ד?ן א?ת ה?כּ?ר?ב?ים ו?א?ת ל?ה?ט ה?ח?ר?ב ה?מּ?ת?ה?פּ?כ?ת ל?שׁ?מ?ר א?ת דּ?ר?ך? ע?ץ ה?ח?יּ?ים" (ג, כד). חכמים הסבירו שדרך עץ החיים היא דרך ארץ שקדמה לתורה (ויק"ר, צו, ט). דרך ארץ היא החובה לשמור על כללי המוסר הטבעי. עונשו של קין לא נבע מהפרת צו אלוהי מפורש, אלא מהפרת הצו האנושי שאמור לקנן בליבו של כל אדם, ולגרום לו להימנע מאלימות.

אנו אמונים ביהדות על תפיסה לפיה הדת נועדה לבנות נדבך נוסף של קדושה וחסד, על גבי הנדבך הבסיסי של דרך ארץ וישרות מוסרית הנטועה באדם מעצם היותו בצלם א-לוהים. האמונה הדתית צריכה להפוך את האדם לטוב יותר, רחום יותר ורודף שלום. לצערנו לא זה המצב בעולם הערבי מולו אנו מתמודדים, בו דווקא האמונה הדתית מלבה אלימות, ואף מניעה מעשים מחרידים של רוע ואכזריות. מול ההמון המוסלמי המתלהט במלחמות קודש בכופרים ("דיר אל-חרב"), עלינו לזכור שאצלנו להט החרב בא לשמור על הדרך ארץ, על הבסיס המוסרי וההתנהגות האנושית כלפי כל אדם.

בראשית כיתה ב' קיבלתי את התורה ולמדתי את סיפור בריאת העולם. אפשר רק לדמיין כמה הייתי מופתעת כשישבתי 18 שנים אחר כך בקורס מבוא למקרא באוניברסיטה ושמעתי מהמרצה שיש לא אחד, אלא שני סיפורי בריאה. ולא זאת בלבד שהם כופלים זה את זה, הם גם סותרים כמעט לחלוטין.

הסיפור הראשון והמוכר מתחיל במילים שכל ילד בכיתה ב' יודע לדקלם: "בּ?ר?אשׁ?ית, בּ?ר?א א?ל?ה?ים, א?ת ה?שּׁ?מ?יִם, ו?א?ת ה?אָר?ץ. ו?ה?אָר?ץ, ה?י?ת?ה ת?הוּ ו?ב?הוּ, ו?ח?שׁ?ך?, ע?ל-פּ?נ?י ת?הוֹם; ו?רוּח? א?ל?ה?ים, מ?ר?ח?פ?ת ע?ל-פּ?נ?י ה?מּ?יִם" (בראשית א,א). בסיפור זה, אלוהים בורא את העולם יש מאין ומתוך הכאוס הקיים מתחיל אלוהים יום אחר יום במלאכת הסדר והארגון. במשך שבעה ימים בורא אלוהים במילותיו ולפי תכנית מסודרת את האור, את הרקיע, את היבשה והצמחים, את המאורות, את התנינים הגדולים ואת חיות המים והיבשה. הסיפור מציג בפנינו מהלך הדרגתי המתקדם לקראת השיא, שבו רק ביום השישי, כאשר הכל מוכן – מחליט אלוהים לברוא את האדם "ו?יּ?ב?ר?א א?ל?ה?ים א?ת-ה?אָד?ם בּ?צ?ל?מוֹ, בּ?צ?ל?ם א?ל?ה?ים בּ?ר?א א?תוֹ: ז?כ?ר וּנ?ק?ב?ה, בּ?ר?א א?ת?ם." (כ"ז). עולם זה נברא בעבור האדם שימשול בו ובכל אשר בו.

לעומת זאת, בסיפור השני, שמתחיל במילים "א?לּ?ה תוֹל?דוֹת ה?שּׁ?מ?יִם ו?ה?אָר?ץ, בּ?ה?בּ?ר?אָם" (בראשית ב,ד) הבריאה הקודמת כמו לא התרחשה ומתוארת לנו שוב בריאה של העולם והאדם – אך הפעם סדר הפעולות הפוך. ראשית כל נברא האדם לבדו ורק אחריו כל שאר הדברים כמו הצמחייה, החיות וכמו כן עוד דמות אחת "משנית" שמשפיעה הרבה על מהלך העניינים – האישה. העולם הזה נברא בצורה פחות מתוכננת ועם הרבה ניסוי וטעייה בדרך. בעולם זה האדם איננו המושל אלא השומר והעובד בגן העדן, האדם בסיפור השני הוא סוג של גנן, מחובר לקרקע ונברא מן האדמה.

מדוע התורה מציגה בפנינו כבר על ההתחלה שני סיפורים סותרים? שני סיפורים בהם דמות האדם כל כך שונה? ומה ניתן ללמוד מכך? ראשית, ניתן ללמוד שסתירות ומורכבויות הן חלק בלתי נפרד מהעולם בכלל ומהיהדות בפרט. התורה מבקשת להפגיש אותנו עם המתח העולה מהסיפורים:
מסופר שרבי שמחה בונים מפשיסחא, אחד מגדולי החסידות, היה אומר לתלמידיו: "אדם חייב תמיד ללכת עם שני פתקים בכיסיו. על הפתק האחד כתוב: 'בשבילי נברא העולם' (משנה סנהדרין פרק ד', משנה ה'); על השני: 'אנכי עפר ואפר' " (בראשית י"ח, כ"ז) .

הליכה ממושכת עם הפתק "בשבילי נברא העולם" לבדו, עלולה לגרום לנו לשכוח שאנחנו חלק בלתי נפרד מהעולם, שסביבנו חיים עוד אנשים, שיש לחייהם חשיבות וערך, ושאנחנו לא תמיד צודקים. הליכה ממושכת עם הפתק "אנוכי עפר ואפר" לבדו, עלולה לגרום לאדם להתייאש מן הפורענות, מן הכאוס והשנאה ולא לשאוף לעתיד טוב יותר, לשינוי שעלינו ליצור במו ידינו.

בימים בהם האלימות גואה והביטחון יורד, קיימת סכנה של ממש באיבוד האיזון. חלקנו הולכים לביטחון העצמי המופרז, שיוצר כוחניות ואדנות. ואילו חלקנו הולכים למקום הקשה ועלולים לשקוע ולאבד תקווה.

דווקא בימים אלה חשוב שנקרא שוב את שני סיפורי הבריאה, ונזכור שחיינו אמורים לנוע תמיד בין יציבות לארעיות, בין עוצמה לקטנות. נזכור שיש בנו את שני הקטבים הללו ושעלינו לגייס את כל הכוחות שיש בנו כדי לאזן ביניהם ולהתקדם לעולם טוב יותר. כי טוב.