שיר של שבת: עם המשוררת שירה סתיו

המשוררת שירה סתיו פרסמה עד היום ספר שירה אחד - "לשון אטית", אשר זכה בפרס ברנשטיין. סתיו היא דמות מוכרת בעולם הספרות כחוקרת, מרצה ומבקרת. בשירה של סתיו ישנה נוכחות חזקה של אלימות. גם בשירים המתפרסמים במדור השבוע מופיעה אותה אלימות פעם אחר פעם, אלימות שמגיחה מן החוץ אבל סופה להפוך גם לאלימות פנימית, אוטואימונית. אותה אלימות נולדת, כך נדמה, דווקא מתוך הצורך לעצב קיום עצמאי וחופשי.


האלימות נולדת מתוך הצורך לקרוע את עצמך מהסביבה לעבר ביטוי עצמי, לעבר הבדידות שבתוכה נולדת הכתיבה והיצירה. אולם אותה קריעה, שקיימת אצל כל כותב בעל משמעות חריפה יותר במקרה של סתיו. היא חייבת להמשיך ולעסוק באותו רגע שבו האדם נקרע מהמוכר, נקרע מן היציבות, כלומר, הרגע שבו נולדת אלימות, הכוח המרכזי או ההישג הגדול של סתיו מצוי בעובדה כי היא מצליחה להדגים, או להפעיל את אותה אלימות בשפה עצמה, בתחביר, בבחירת המילים, בקצב של השיר. כך, אותה אלימות חיצונית הופכת דווקא לחוויה מוכרת ובמובן הזה מוכלת, כלומר במקום חרדה מול האלימות ישנה היכרות ובמקום כניעה לאלימות אפשר להפוך אותה למוזיקה, לשיר.

ס?לחי לנו
שאנו באים כך ממו?עטים, א?ם גם בגדינו חדשים
אנו הולכים ונשמטים, איננו יכולים
לקחת אותך? עמנו, כל כמה שרצינו
א?ת עוד קפואה באמצעו של הזינוק המרהיב, גופך? כולא
כל קרן שמש מצטלבת, מכפיל את אורה? ל?אינסוף
מבטך? מסנוור, אך
ג?ל?ית אל הע?ב?ר האחר, אין לנו אלא לשקר
לומר שהזמן עף לנו בין הידיים
כשזו רק את ש??עפ?ת?, חלפ?ת?
לופתת בין אצבעותייך קרע שרו?ך, נוצץ מפ?יח? ומבכי
כן, הזיכרון שלך? עוד חד כתער
אבל זה רק הזיכרון
שלך?.

וכבר לא תדעי א?ם
נשארת?? ילדה רזה ומסו?ב?נת
או
נשארת?? ילדה רעה ומסוכנת

נשארת?? קופסה סגורה
קופסה ריקה

לא יכו?לת? להמיר א?ת מה
שנתן לך? חיים
לא ב?חיים האלה
ולא ב??חיים אחרים

לכתוב מחדש –
אין זה אלא רעיון רוח
ההד חוצ?ה את הקופסה הריקה
קור?ס ב?קופסה הסגורה

נעו?לה, פוסעת
מקיר אל קיר
התקרה – שמיים
הרצפה - אוויר

וישבת?? וחשבת?? וכאבת?? ושכבת??
ועצמת את עינייך?
ושוב - לשו?ב
וקראת?? אלייך? את השיר האכזר
השיר המו?כ?ר

למדנו לחייך במפגשים הלא צפויים
אם כי אנחנו עדיין מתקשים
אם לא עברנו מבעוד מועד אל הצד השני של הרחוב
למדנו לנופף לשלום
אם לא כיסינו את צדודית העין בקיר שיער
למדנו להקשיב רוב קשב גם כשהמחשבות נודדות
ולא למחשבות הנודדות
למדנו להנדיד אותן אל מקום אחר
למדנו לוותר
למדנו לבלוע בלי להבליע, להנהן בלי להסכים
למדנו לצחוק במקומות הנדרשים
גם אם השפתיים נמתחות עד כאב
לעתים הרגשנו את העור נסדק, מתפורר על פרצופינו
למדנו לעבוד על האלסטיות
למדנו לקרוא לי אנחנו, אנחנו,
למדנו לחלק את עצמנו לשניים
להניע את הגוף כשהלב דומם
להעיר את הראש כשהגוף ישן
למדנו לעצום עיניים בשעת מאמץ
למדנו להלחים חלומות, לנעול קופסאות
גם אם לעתים קרובות שכחנו היכן הנחנו את המפתח
למדנו לקצר את השתיקות אם כי אנחנו לומדים כיצד להאריך במלים

שני פסלי העץ ממוסמרים וחתומים ובתוכם
נעולים הכלבים החומים הכהים,
עיניים עצומות בחושך דפנות סוגרות על הלסתות
באין אוויר, מרחק הרגע מן החנק
עלי להצילם. אני שולפת את המסמרים אחד אחד
מתוך מותניי, הכאב ארוך וחד וחסר דם,
חגורת הנקבים הדקים חורצת
בבשר, הכלבים החומים נעלמים, אני נשארת
עם הכאב והסימנים.

ת??נ?י, ת??נ?י ל?נו?
א?ת ה?ט??יפ??ה
ה?א?ח?רו?נ?ה
ה?נ??ה ל?שו?נ?נו? מו?ש?ט?ת
כ??ש?א?ת?? מ?
ט?פ?
ט?
פ?ת
פ?ו?ע?ר?ת סו?ג?ר?ת
ע?ין חו?ש?ך ל?ח?ה
ר?א?י א?יך?
ל?שו?נ?נו? מ?תו?ח?ה
צ?ח?יח?ה ו?צ??רו?ב?ה
ת??נ?י ל?נו?
ה?נ??ה ה?כ??א?ב ב??שו?ר?ש ה?ש??ר?יר
ה?ל??ס?ת ה?פ??תו?ח?ה
או?ב?ד?ן ה?א?מו?נ?ה
ת??נ?י ל?נו? א?ת
ה?ט??יפ??ה ה?א?ח?רו?נ?ה