פרשת תולדות: להביט אל השונה, לגלות שגם הוא אדם

"כמי שמרגיש קשר עמוק לאבותי ואוהב אותם אהבה רבה , מבקש אני הפעם ללמוד משהו דווקא מהדודים מהם התרחקנו:"

כבנים של יעקב ויצחק, אנחנו נושאים על כתפינו את המטען של יושבי האהלים - הבנים המועדפים והפגיעים שאמהותיהם שומרות עליהם מכל משמר. כאשר ישמעאל, כמו כל אח שפתאום יש לו אח קטן וחדש, לועג ליצחק ומזכיר את בכורתו, קופצת מיד שרה להגן על בנה, וכעונש היא שולחת את ישמעאל אל המדבר. ככל שישמעאל יעמיק יותר בסודות המדבר, יתהדק על יצחק האוהל המגן עליו מבחוץ ומחליש אותו מבפנים.

אותו דבר יקרה בהמשך גם לבניו: יעקב יושב האוהלים ועשיו איש השדה. על פי הפרשנות של האדמו"ר מאיזיבצא: יעקב הפריש את עצמו מהספק והסתגר בתוך האוהל ואילו עשיו יצא אל שדה הספקות, אל העולם הגדול. גם יעקב וגם יצחק כל כך יפחדו מהשונה מהם, כך שגם לאחר מסעות ההגירה הרבים שלהם, ידאגו לחזור אל השבט המקורי שלהם בארם לחפש להם נשים.

ההסתגרות באוהל פנימה, לצד הבריחה מספקות, הדבקות באמת שלנו והרצון להישאר בין אלה שנראים כמונו וחושבים כמונו, כל אלה הם הירושה שלנו מאבותינו, אך כאן גם טמונה הסכנה שלנו. ולכן "טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה" (ברל כצנלסון, 1940).

כאשר יצחק יוצא מאוהלו לעולם הגדול ומגיע לגרר, הוא כל כך מפחד מאנשי המקום השונים ממנו כך שכאשר הם מתעניינים באשתו, הוא מיד מסיק מכך שהם יהרגו אותו על מנת לקחת אותה ולכן, הוא משקר ואומר שהיא אחותו. כשאבימלך מגלה זאת, הוא מתפלא על עצם המחשבה ודואג להגן על יצחק ולהיטיב עמו. ויצחק אכן פורח ומתעשר בארצם של הזרים טובי הלב שקודם לכן כל כך פחד מהם.

יעקב בדיוק כמו אביו, בטוח שעשיו מבקש להרגו (מי שיעיין בפרשה יסכים איתי שאכן יש לעשיו סיבה טובה לעשות זאת לאחר שאחיו לקח ממנו בכחש את בכורתו ואת ברכת אביו האוהב). יעקב פוחד עד כדי כך שהוא חוצה את מחנהו לשניים על מנת שחצי ישרוד אחרי המתקפה של עשיו. והנה הפלא ופלא, עשיו איש השדה כבר מזמן לא כועס על אחיו, הוא כבר המשיך הלאה, סלח, מצא את דרכו בעולם, התעצם והתעשר. יעקב יושב האוהלים, נטול הספקות והמסוגר עומד מול אחיו, רועד מפחד ונכון למלחמה. ואילו עשיו איש השדה הג'ינג'י טוב המזג רץ אליו, נופל על צווארו, מנשק אותו ובוכה.

בימים אלה של מתח וקיטוב בהם כל "שבט" מתוך ישראל מסתגר בתוך עצמו, עלינו לזכור שככל שאנחנו סוגרים את עצמנו ומתרחקים מהאחר והשונה - כך גם גובר הפחד שלנו ממנו. זהו מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו - ככל שגובר הפחד אנחנו מסתגרים יותר וככל שאנחנו מסתגרים יותר, כך גובר הפחד. לכן, זה הזמן להיות "עשוים", לצאת מהאוהלים שלנו, אל שדה הספקות, להישיר מבט אל האחר והשונה, לגלות שגם הוא אדם עם חלומות, אכזבות ואהבות וכך, אולי, יגברו כאן החיבוקים והנשיקות על פני הסכינים והנאצות.

ארגון בינה עוסק בזהות יהודית