"אויב גלוי הוא קללה, אבל מעמיד פני ידיד גרוע ממנו", כך אמר המדינאי האמריקאי בנג'מין פרנקלין. יעקב אבינו בוודאי חשב משהו דומה, כאשר ברח מהאויב הגלוי, עשיו, ונפל הישר לתוך זרועותיו המושטות של לבן. בעיית הערמומיות וחוסר ההוגנות הייתה גם הבעיה העיקרית של יעקב אבינו בפרשת השבוע "ויצא". אצל עשיו אפשר היה לראות על פניו האדמוניים את כוונותיו הברורות להרוג את יעקב מיד אחרי שיצחק ימות. לכן ידע יעקב בדיוק מה עליו לעשות - לברוח. לבן, לעומת זאת, העמיד פנים כלפי חוץ שהוא רוצה בטובתו של יעקב, אולם בפנימיותו רחש מזימות נגדו. עורך ההגדה של פסח אומר זאת בלי כחל ושרק: "לבן ביקש לעקור את הכול". במבט שטחי היה נראה שלא הכל שחור אצל לבן, אולם במבט מעמיק אפשר היה להבחין שהוא טוב במובן הרע של המילה.
כשהגיע יעקב לחרן, לבן רץ לקראתו וקיבלו בחיבוקים ובנשיקות, אולם חכמי המדרש מדגישים שרק אינטרסים צרים הניעו אותו. הוא רץ מתוך מחשבה שיעקב הביא עמו כסף, כמו עבד אברהם שהגיע כדי למצוא את רבקה. הוא חיבק אותו כדי לבדוק אם יש זהב מוסתר בחיקו, נישק אותו על מנת לבחון אם יש מרגליות המוחבאות בפיו, וכשהתברר לו שיעקב הגיע בחוסר כל, אומר לו לבן: "א?ך? ע?צ?מ?י ו?ב?ש??ר?י א?ת??ה", ולכן אארח אותך בלית ברירה, וגם בשביל זה תצטרך לעבוד קשה.
בהמשך מערים לבן על יעקב, ונותן לו את לאה במקום רחל, כשמטרתו היא לאלץ את יעקב לעבוד ללא תמורה כספית שבע שנים נוספות. בשלב הבא לבן מחליף את משכורתו עשרת מונים, מסרב להכיר בהצלחתו המקצועית-כלכלית של יעקב, ומנסה לנשל אותו ממקנהו, בטענה שכל הצאן נולדו משלו, ולכן הכל שייך לו. לבסוף כשיעקב רוצה לחזור לארצו, עושה לבן כל מאמץ לעכב אותו, כדי שיוכל להמשיך לנצלו. לפיכך יעקב החוזר מחרן זקוק למחניים, לשני מחנות של מלאכים, אחד שיגן עליו מפני האויב הגלוי, עשיו, ואחר שישמור נפשו מפני האויב המתחזה, לבן (רש"י לבראשית לב, ג).
לבן ייסד אפוא שיטה המאפיינת רבים משונאי ישראל, שמסתירים את איבתם, מדברים אחד בפה ואחד בלב, ונוקטים בנכלוליות ובחוסר יושר. הניסיון ההיסטורי העשיר באכזבות והעקוב מדם של עם ישראל לימד אותנו לזהות לא רק אויבים גלויים ההולכים בדרכו של עשו, אלא גם שונאים נסתרים הממשיכים את שיטת לבן. העולם המערבי קצת מתקשה לעכל תופעות כאלה, ולכן הוא מוכן לבלוע הרבה רוע, ויכול לגלות אהדה לארגוני טרור אנטי ישראלים, גם אחרי שידע על בשרו את טעמו האכזר של הטרור האסלאמי של דאע"ש. יושם אל לב שדאע"ש שווה בגימטרייה עשו (375/6), שכן זהו אויב גלוי שמצהיר על כוונותיו הרעות. כאן, בישראל אנו מתמודדים עם אויבים בסגנונו של לבן, המערימים על העולם, ואשר לשונם דיבר שקר. מדינות אירופה שכבר הכירו את הטרור של דאע"ש, מתבלבלות ולא מבינות את טיבו של הטרור הפלסטיני.
בניגוד גמור ללבן, התנהגותם של האבות התאפיינה ביושר ובהגינות. חז"ל הסבירו שספר בראשית נקרא בשם "ספר הישר", מפני שהוא ספרם של האבות שנקראו 'ישרים'. הנצי"ב מסביר שהדבר התבטא בהתנהגותם עם אומות העולם, כגון התנהגות אברהם בסכסוך עם לוט ובמאמציו להצלת סדום, ההתנהלות שלו ושל יצחק מול אבימלך מלך פלישתים ועוד.
לבן היה סבא שלנו בדיוק כמו אברהם ויצחק, אך למרות זאת אנו לא קוראים לו לבן "אבינו". הכינויים "אבינו ואימנו" אינם מתייחסים רק להיבט הביולוגי-גנטי, אלא גם למטען הרוחני שאנו יונקים מהם. מטען זה תובע מאתנו לפעול בהוגנות וביושרה, הן כעם בתחום המדיני והן כאנשים פרטיים בחיים החברתיים. לכן, בניגוד לבלעם שהיה הממשיך של שיטת לבן, אנחנו לא אומרים: "ת??מ?ת נ?פ?ש??י מו?ת י?ש??ר?ים", אלא רוצים לחיות חיי ישרים.