החיים שלנו מלאים עימותים, והם זועקים כמעט מכל עמודי החדשות בעיתונים ובמרשתת: המערב מול האסלאם הג'יהאדיסטי, האיחוד האירופי מול ישראל, אזרחי המדינה מול מבצעי הפיגועים, חברי כנסת אלה נגד אלה, גברים מטרידים מול נשים מוטרדות, ועוד כהנה וכהנה. אין סוף לעימותים, אבל יש עימותים שלא הייתה צריכה להיות להם התחלה.
יעקב אבינו נקלע בפרשת ''וישלח' לעימות עם אחיו עשיו שגמר אומר להורגו. במסורת היהודית רגילים לראות בדרך שבה יעקב מתכונן לעימות זה, דוגמא ומופת לדרך שמנהיגי עם ישראל צריכים לנקוט בעימותים שונים עם אומות העולם. יעקב התכונן למפגש עם עשיו באמצעות משלוח דורון, עמידה בתפילה והכנת העורף לאפשרות של מלחמה, ובעקבות הדגם שלו נקטו הלכו קהילות יהודיות רבות במצבי עימות עם השלטון הזר.
אבל, חז"ל במדרש הביעו גם עמדה שונה, לפיה יעקב שגה בהתנהגותו, ויזם עימות מיותר לחלוטין. המדרש ממשיל את יעקב למי שמושך באזני כלב, ובכך הוא משסה בעצמו את הכלב שיתנפל עליו. חכמים מתארים את מעשי יעקב באמצעות משל נוסף - לארכי לסטים (=ראש ארגון פשע) שהיה ישן בפרשת דרכים. עבר שם אדם אחד שלא ידע שהישן הוא שודד בכיר, והעיר אותו באומרו שמסוכן לישון כאן בדרך כיוון שיש באזור שודדים. קם השודד משנתו והחל להפליא מכותיו באדם שהעירו מהשינה. כך, לדברי המדרש, אמר הקב"ה ליעקב: "עשיו, לדרכו היה מהלך, ואתה משלח אצלו שלוחים ואומר לו כה אמר עבדך יעקב?! אתה עצמך גרמת לכך שיצא לקראתך ב-400 איש" (בראשית רבה עה, ג).
חכמי המדרש עומדים על כך שיעקב היה זה שעשה את הצעד הראשון בעימות עם עשיו. היה עליו להבין שאם ה' אמר לו לשוב לארץ כנען, כנראה הסכנה מעשיו חלפה, אולם הוא היה עדיין שרוי בסרט המלחמה עם אחיו, ולכן כמעט הכניס עצמו למלחמת יש ברירה. יעקב נתפס במדרש כמי שמעיר דובים ישנים, ומעורר ריב ישן שעבר זמנו.
יעקב הפיק את הלקח, וכאשר זמן קצר אחרי כניסתו לארץ, נוצר העימות עם אנשי שכם שחטפו את דינה, "החריש יעקב" (לד, ה) והעדיף שלא להגיב. מאוחר יותר ראובן בנו שכב עם בלהה פילגשו, ושוב יעקב שותק, ונמנע מעימות עם ראובן (לה, כב). גם כשיוסף הביא אליו את דיבתם הרעה של אחיו, ומתהווה שנאה בין האחים, אנו לא רואים כל תגובה ממשית מהאבא יעקב.
מה גרם ליעקב לשנות את דרכי ההתנהלות שלו בעימותים מאז המפגש עם עשיו? אפשר שהוא למד שגם כאשר נוצרת יריבות עדיף ליישב סכסוכים במפגש ידידותי, ולהימנע מעימותים חזיתיים. אפשר גם שהשינוי קשור בהתבגרות יעקב ובמעבר שחל בו מאיש צעיר, נמרץ ונחרץ, לאב משפחה שיש לו אחריות לנשים ולילדים, שפחות ומשרתים. אינני מתיימר לשפוט את התנהלותו של יעקב בכל אחד מהאירועים אלא רק להסיק מהם שלפעמים יש צורך להתעמת בתקיפות, אך לפעמים עדיף להימנע מכך ולחפש דרכי פשרה ושלום.
מדינת ישראל נדרשת לא אחת להכריע בשאלה האם להיכנס לעימותים צבאיים או מדיניים מול אויבים ומול בעלי מחלוקת אחרים. רבים נוטים באופן אינסטינקטיבי לתמוך בעמדה תקיפה, ולדרוש מקברניטי המדינה להיכנס לעימות חריף. הניסיון המצטבר, שהחל עם יעקב, ונמשך לאורך כל ההיסטוריה היהודית, מלמד שלא תמיד זו האופציה הנכונה, וכי דרושה זהירות רבה בהכרעות שכאלה.
גם בחיינו היום-יומיים אנו נדרשים לקבל החלטות מושכלות האם להתעמת וכיצד לעשות זאת. יש מצבים בחיים בהם מוכרחים להתעמת ולא להחריש. כך, לדוגמה, כאשר נוצרת איבה בין אנשים, ואדם מרגיש פגוע, עליו להתעמת עם מי שפגע בו, ולשים את הדברים על השולחן כדי ליישר את ההדורים (ראו: רמב"ם, הלכות דעות ו, ו). אולם צריך לשקול היטב מתי ליצור עימות ומתי לנצור אותו. אם שוקלים כל כניסה לעימות ביישוב הדעת, מגיעים בדרך כלל למסקנה כי שב ואל תעשה עדיף, וכדאי לא למשוך באזני כלב ולא להעיר שדים מרבצם.