בשבת שלפני חנוכה קוראים את פרשת וישב. הפרשה מתחילה את רצף סיפורי יוסף קנאת האחים, מכירתו לישמעאלים, חלומות שר האופים, שר המשקאות ושאר ירקות. אך רצף זה נקטע בסיפור יוצא דופן מעשה תמר ויהודה. תמר היא אלמנה פעמיים משני בניו של יהודה, ויהודה מסרב לתת אותה לבנו השלישי. לבד בעולם בלי בעל ובלי ילדים, תמר מחליטה לעשות מעשה. היא מתחפשת לזונה, מפתה את יהודה (חמיה), נכנסת להריון ממנו ולמעשה, מעמידה שושלת אשר לימים תוליד את דוד המלך (ובעתיד את המשיח).
יוכי ברנדס בספרה "שבע אמהות: הנשים הגדולות של התנ"ך" (כנרת, זמורה ביתן, 2010), בוחרת לקרוא לפרק על תמר ויהודה: "הפאם פאטאל הצדקת", כותרת שמציגה את המתח בין האהדה לדמותה של תמר, לבין הסלידה מ"אישה מפלצת" ערמומית, ציידת הגברים. מצד אחד תמר היא קרבן - "עגונה" ו"עקרה תרבותית" ומצד שני היא אישה מועצמת הלוקחת יוזמה ואחריות על מצבה. ברנדס מכנה אותה "האדם הכי מתוכנן ומחושב בתנ"ך" ואת המעשה שלה כ"גניבת זרע": היא מתחפשת, בוחרת את היום המתאים (ימי הביוץ שלה) את המקום המתאים ("פתח עיניים") ואת הזמן המתאים (חג הגז) לביצוע מהלך שישנה את חייה, ולימים, את פני ההיסטוריה של העם היהודי.
מה הניע את תמר למעשיה? האם היא דאגה לעצמה ולביטחונה הכלכלי או פעלה מתוך חוסר ברירה? האם תמר ניצלה את חולשתו של יהודה לאחר מות אשתו ובניו ואת מצוקתו המינית לאחר התאלמנותו או שמא פעלה מתוך מצוקה אישית, בדידות ורגשי אשמה? האם היא "שדדה" את זרעו של חמיה או שפשוט תבעה את מה שהיה מגיעה לה? האם פעלה מתוך נקמנות או מתוך רצון טבעי להורות? האם יש ללמוד ממנה מה לא לעשות כדי להתחיל משפחה או שיש להעריץ אותה על התעוזה, האומץ, שבירת המוסכמות, ניצול הזדמנויות, המתגלות במעשיה? לפי ברנדס, "העם היהודי חב את קיומו לאישה כנענית, שמרדה בכללים, ניפצה את המוסכמות ורמסה בגאון את האיסורים הכי חמורים. עם ישראל חי בזכות תמר." (עמי 94)
הטקסט המקראי מעניק לתמר פרס בדמות הפיכתה לסבתא רבה X10 (10 דורות אחריה) של דוד המלך. אך הסיפור מעלה שאלות שרלוונטיות עד היום: האם הורות מצדיקה כל דבר? האם אמהות בכל מחיר? במחיר של סכנת חיים (אם תמר לא היתה מצליחה להוכיח את אבהות יהודה, היו עלולים להוציא אותה להורג על ניאוף)? במחיר של רמאות? של זנות? שקר? גניבה? גילוי עריות? (יחסים בין אישה לחמה אסורים לפי ספר ויקרא).
הפרשה שלפנינו מעמידה שני סיפורי פיתוי נשי זה לצד זה. סיפור תמר ויהודה (בראשית ל"ח) לצד סיפור אשת פוטיפר ויוסף (בראשית ל"ט). פרשנים טוענים שהצמידות נובעת מהשוואה בין שתי הנשים בסיפורים: שתיהן מפתות גבר באופן אקטיבי, אך מקרה אחד נגמר בטוב (יהודה נתברך בבנים) ומקרה השני נגמר ברע (יוסף הושלך לכלא). האם זה מפני שתמר פעלה מתוך מניע ראוי ואילו אשת פוטיפר מתוך מניע "זדוני" סקס בלבד?! המסר המקראי הוא פשוט: פיתוי מיני ואף זנות (ואף גילוי עריות, שקר ומרמה) הם לגיטימיים לצורך הרחבת המשפחה, אך לא עבור התענוג שבמעשה עצמו.
מעניין לציין שלעומת ערמומיותה של תמר ונבזותה של אשת פוטיפר, הגברים בסיפורים, יהודה ויוסף, מצטיירים ככנים וישרים. יוסף חומק מתלאותיה של אשת פוטיפר ויהודה אינו מכחיש את דברי תמר, אינו מנסה להתחמק ולהאשים. הוא לוקח אחריות על מעשיו ואף אומר על תמר "צדקה ממני". האם יהודה התוודה בפומבי כדי להציל את תמר? את העובר (ואת שושלתו)? או כי זה הדבר שנכון לעשותו מבחינה מוסרית? או שמא העדיף "בושה בעולם הזה על פני בושה בפני אבותיו הצדיקים בעולם הבא" (תרגום יונתן)? או אולי כל הסיפור הוא תכנית אלוהית שנועדה להשיב ליהודה "מידה כנגד מידה" על כך שהשליך את יוסף לבור וגרם לאביו צער גדול כאשר שיקר לו על מות יוסף?
בכל מקרה, יש בסיפור שלנו אג'נדה פטריארכאלית ברורה: הנשים הן פתייניות שקרניות והדמויות הגבריות נותרות ללא רבב. בימים אלה בזמן הזה, בין פרשת ינון מגל לבין פרשיות אין קץ במשטרה, אני קוראת לאחיי ואחיותיי הפמיניסטים והפמיניסטיות ולציבור בכלל: עבודה רבה לפנינו !! והיא בבחינת גירוש החושך והבאת הצדק לאור. חובתנו למגר אחת ולתמיד את תופעת ההטרדות המיניות, מצד אנשי ציבור ובכלל, ולשים קץ לניצול הכוח והמעמד לביצוע מעשים שאינם ראויים.
חג אורים שמח.